מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
נערך על ידי נכדו הרב יעקב ששון שליט"א
יש שקוראים בחג השבועות, "מגילת רות". מגילה זו, עיקרה הוא מגילת היוחסין של דוד המלך. מי כתב את המגילה? שמואל הרמתי, שהיה שקול כנגד משה ואהרן, הוא כתב אותה. אף על פי שאין בה הרבה דינים והלכות, כתב אותה לדורות ברוח הקודש, ועיקרה של המגילה, הוא ללמד את ישראל לדורות, שאסור לעזוב את ארץ ישראל וללכת לחוץ לארץ. יש אנשים, שאוהבים לצאת ולטייל בחוץ לארץ, בלונדון ובפריז, ולא שהולכים ללמד שם תורה, אלא לשם טיול, וזה דבר לא נכון, יש בארץ ישראל מקומות יפים מאד לטייל בהם, ילכו לשם.
נאמר במגילה: "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו, וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם". אמרו רבותינו בגמרא, "אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו, ולמה פגעה בהם מידת הדין שמתו? מפני שעזבו את ישראל והלכו לחוץ לארץ".
ומסבירים רבותינו במדרש, מה היה? אלימלך היה עשיר מופלג, היו לו עדרים של צאן ובקר, ומפני שבאותו הזמן היה רעב גדול בארץ, הוא חשש שמא יבואו אליו כולם, והוא יפזר את כל כספו וישאר בלא כלום, לכן ברח מארץ ישראל, והלכו הוא ובניו לשדה מואב, עד שפגעה בהם מידת הדין, ובתחילה מתו כל הצאן והבקר שלהם, כי אין הקדוש ברוך הוא ברחמיו פוגע בנפשות תחילה, אלא מעניש דרך הממון, שהפסידו את ממונם, ולאחר מכן, שלא חזרו לארץ, מתו כולם.
לכן נאמר במגילה "וילך איש מבית לחם יהודה", ולא הוזכר בשמו, מפני שמידת הרחמים כיסתה על שמו. ונכתב סתם, היה איש שהלך, אבל באה מידת הדין וקטרגה, ומיד נאמר "ושם האיש אלימלך!", שמחמת הקטרוג שהיה עליו הוא הוזכר בשמו לדורות. "וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי".
מי היה אלימלך? הוא היה בנו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה. היו לו שני אחים, טוב ושלמון. בועז, היה בנו של שלמון. כלומר, בועז ונעמי היו בני דודים, ואבותיהם היו בניו של נחשון. לכן אמר בועז: " כִּי גֹאֵל אָנֹכִי", הוא היה קרובה של נעמי, חמותה של רות.
נעמי, היתה בת אחיו של אלימלך, והוא נשא אותה לאשה. אך נעמי, סבלה בחייה סבל רב, היא ידעה שלא טוב עושים בעלה ובניה שהם עוזבים את ארץ ישראל, אבל לא היה בידה למחות בהם. בעלה ובניה הסכימו ללכת אל שדה מואב, והיא הלכה אחריהם. רק אחר כך נאמר: "וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ, וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב". מה פירוש מה שנאמר "ותקום"? שמיד לאחר סיום שבעת ימי האבל על בנה האחרון, היא קמה והחליטה לחזור לארץ ישראל, כי אמרה, זהו העוון שגרם את מיתת בניה ובעלה!
בצאתן משדה מואב: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ (רות ועורפה), לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ וכו', וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה, וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ, וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? וכו', וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד, וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ (ערפה) אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ, שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ!", כלומר, נעמי דחקה ברות, אמרה לה, למה לך לבוא עמי? חיזרי אל בית הורייך, שלא היו יהודים. אך רות השיבה לה: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקַיִךְ אֱלֹקָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ". רות עמדה על דעתה להיות יהודייה, ללכת עם נעמי לארץ ישראל, ואז נאמר: "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ".
נחלקו הפוסקים, האם מחלון וכליון לקחו להם נשים שהתגיירו, או שהן היו גויות. יש ויכוח בזה. ובזוהר חדש אמרו: "חס ושלום לומר שגדולי הדור כמו מחלון וכליון לקחו להם נשים גויות! אלא הם גיירו אותם!" כלומר, רות וערפה כבר התגיירו, הן היו יהודיות.
אולם אם כך, יש להקשות, מדוע נאמר שנעמי ריחקה את רות, ורק לאחר שרות הפצירה בה, היא הסכימה ללכת איתה? אם רות היתה גויה, מובנים הדברים, שכן כך ההלכה, שכאשר גוי בא להתגייר, אין לקבל אותו תיכף ומיד, אלא קודם כל דוחים אותו, ורק אם רוצה בכל לבו, מקבלים אותו. וכן היה עם רות, שנעמי לא הסכימה מתחילה לקבל אותה להתגייר, ורק לאחר שראתה שרות באמת רוצה, היא הסכימה ללכת איתה. כל זה מובן, אם נאמר שרות היתה גויה, אבל אם נאמר שרות כבר התגיירה, מדוע נעמי נוהגת עמה כך? היה לה לקרב אותה ואת ערפה תיכף ומיד?
התשובה על כך, שרות וערפה באמת התגיירו קודם נשואיהן, אך בגיור שלהם היתה בעיה הלכתית. הגמרא במסכת יבמות (דף מו.) אומרת, שבשעת הגיור, צריך שלושה דיינים כשרים שיהיו נוכחים. והרי הגירות של רות וערפה, היתה בשדה מואב, שם לא היו כלל וכלל שלושה דיינים כשרים! אם כן איך גיירו אותן? אלא שלדעת רבותינו בעלי התוספות, אם כולם רואים שהגיורת מתנהגת בדת ישראל, שהולכת וטובלת ומתנהגת כמו כל היהודיות, אין צורך בשלושה דיינים. ומחלון וכליון, סברו כמו שיטת התוספות, ולכן סמכו על הגיור של נשותיהם, אף על פי שלא היו שם שלושה.
אולם האמת היא, שאין הלכה כדעת התוספות, כי הרי"ף והרמב"ם חולקים עליהם, וסוברים שגירות בלי שלושה דיינים, אינה נחשבת לגירות. וכך האמת על פי ההלכה. ונעמי, ידעה שכך ההלכה, לכן היא נהגה בהחלטיות, על פי דעתה, שרות וערפה אינן יהודיות, ועליה לרחק אותן. ורק לאחר שראתה את רות שהיא מתאמצת ומפצירה בה ללכת איתה, הסכימה לקבלה.
לאחר מכן נאמר: "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ". צריך לדקדק בפסוק. הרי נעמי היתה זקנה, ואילו רות, צעירה לימים. איך יתכן שרות מתאמצת ללכת עם נעמי? הרי דרך העולם, שכאשר צעירה וזקנה הולכות יחדיו, אדרבה, הזקנה מתאמצת ללכת, וקשה לה לעמוד בקצב של הצעירה, ואילו כאן אנו רואים להיפך? אלא שלאחר שרות קבלה עליה את התורה באמת, תשש כוחה, שהרי התורה נקראת "תושיה", שמתישה את כוחו של האדם, (כמו שאמרו בתענית דף ח.), כך הבינה נעמי, שרות באמת מקבלת עליה את עול התורה, והסכימה ללכת עמה.
ובסופו של דבר, רות היתה מיוחדת בעם ישראל. "אמה של מלכות". ממנה יצאה כל מלכות בית דוד, וכמו שאמר לה בועז: "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו", מדוע הוא כפל את לשונו? ישלם ה' פעלך, ושוב, ותהי משכורתך שלימה? אלא שרות היתה בתו של עגלון מלך מואב, והיא הלכה כמו ענייה, לקטה שעורים, עזבה הכל בשביל להיות יהודיה, על זה אמר לה, שתזכה לשכר כפול, שעשתה הכל בכל לבה!
לא לחינם זכתה רות, שכל מלכות בית דוד ממנה, שמבועז היא ילדה את עובד, ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד, זכתה למלכות, בלי מצרים, ראתה את שלמה המלך יושב על כסא מלכותו! (ב"ב צא:). עד סוף הגבול!
לכן, אשרי אדם שהולך תמיד במסירות אחרי הקדוש ברוך הוא, מחזיק בתורה יומם ולילה, כל הלימודים שאנו עושים, יועילו, שיתקבלו תפלותינו לפני ה' יתברך, שלא תהיה חלילה שום גזירה על ישראל, ובפרט ישמור ה' על בני הישיבות העוסקים בתורה, שלא תהיה עליהם שום גזירה, ויזכו כולם להמשיך לעסוק בדברי תורה, כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה.
חג שמח!
