מאמרו של הרה"ג יעקב ששון שליט"א, נכד מרן זצ"ל
בפרשת השבוע, מוזכרות מצוות רבות, ובפרט "עשרת הדיברות" החקוקות היטב בלבו של כל יהודי.
וכך נאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ". כלומר, מבטיח ה' יתברך, שמי שיכבד את אביו ואת אמו, יזכה בזה גם לאריכות ימים.
וכיוצא בזה נאמר לגבי מצוות שילוח הקן: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". גם כאן, מבטיחה התורה אריכות ימים למי שיקיים את המצוה כנדרש.
ובגמרא במסכת חגיגה (דף טו.), מספרת הגמרא באריכות, על אלישע בן אבויה, שהיה רבו של רבי מאיר, והיה תלמיד חכם מופלג, אולם היו "ספרי מינים נושרים מחיקו", ו"זמר יווני לא פסק מפיו", ולפיכך, סופו היה שיצא לתרבות רעה, והיה מחלל שבת, מפני שסבר בטעות שאינו יכול לשוב בתשובה, עד שנפטר מן העולם, ורבותינו, רבי מאיר ורבי יוחנן "הפכו עולמות" כדי לזכות אותו, להוציאו ממידת הדין, ולהכניסו לעולם הבא.
והתוספות שם הוסיפו, בשם רבותינו בתלמוד ירושלמי, שאמו של אלישע בן אבויה, אכלה בימי הריונה מאכל איסור, ומחמת טומאת מאכל האיסור, דבר זה פעפע בו, והיה בין הגורמים לכך שלבסוף יצא לתרבות רעה. עוד הביאו התוספות, שאביו של אלישע שלח אותו לישיבה, לא לשם שמים, וכוונתו לא היתה נכונה. הדברים הללו גרמו לו לבסוף למה שהיה.
ובגמרא במסכת קידושין (דף לט:), אמרו חז"ל, שאלישע בן אבויה ראה נער אחד, שצוה עליו אביו לעלות בסולם ולקיים מצוות שילוח הקן, ובירידתו מן הסולם, נפל הנער ומת.
תמה על כך אלישע בן אבויה:
אלו שתי מצוות מיוחדות, שעל שתיהן מבטיחה התורה אריכות ימים! והנה הנער הזה מת כך בקיצור ימים ושנים. איך יתכן הדבר? וזה היה מן הגורמים לכך שלבסוף יצא לתרבות רעה. (אף שבגמרא חגיגה מבואר, שיצא לתרבות רעה מפני שעסק באופן לא נכון בתורת הקבלה, והדברים טמירים במדרגות עליונות, אך אנו נביא את הדברים כפי שהם בלי להכנס לביאורים נוספים).
לימים, כך אמרו בגמרא, בן בתו של אלישע בן אבויה, עמד ודרש: "למען יטב לך" - בעולם שכולו טוב. "ולמען יאריכון ימיך" – בעולם שכולו ארוך! כלומר, הגם שהמצוות הללו מסוגלות באמת לאריכות ימים, אולם עיקר השכר עליהן, הוא באריכות ימים בעולם הבא, שהוא העולם העיקרי.
העיר על כך מגיד המישרים הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי, שלכאורה אלישע עצמו יכול היה לתרץ את הקושיה שעמדה לפניו בקלות! אמנם הנער הלך בשליחות אביו, אך באמת לא היה זה אביו! וגם מצוות שילוח הקן לא קיים, כי היה זה האב שרבץ על האפרוחים, ולא האם! נמצא שלא היתה כאן שום מצוה!
אולם האמת היא, שעלינו בסופו של דבר להזדקק לדרשתו של רבי יעקב, ש"למען יטב לך", הכוונה בעולם שכולו טוב, "והארכת ימים" בעולם שכולו ארוך, שאם נתבונן, הרי תוספת של עשר או עשרים שנות חיים, אינה יכולה להקרא "שכר מצוה" בכלל! שהרי משנה מפורשת שנינו: כל העושה מצוה אחת, מיטיבין לו ומאריכין לו ימיו, ופירשו חז"ל (קדושין לט:), "לעולם הבא"! זו ההטבה האמיתית! כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, יותר מכל חיי העולם הזה!, חיי העולם הבא הם שכר נצחי! לנצח נצחים!
ומספר רבי יעקב גלינסקי, מעשה שהיה:
עשיר מופלג מארצות הברית, הפליג באוניה לפולין, לבקר את קרוביו המתגוררים בוורשה. אמר, אם כבר אני כאן, אלך לקבל ברכה מה"חפץ חיים", שהרי בכל העולם נודע שמו כגדול הדור וכצדיק הדור!
חקר ושאל, היכן הוא מתגורר? השיבו לו, "בראדין", שאל, ואיפה היא ראדין? אמרו לו, "זו אינה עיר, אלא עיירה". ואיך מגיעים אליה? השיבו לו, "נוסעים ברכבת עד לידא, ושם נוסעים עם עגלה רתומה לסוס כעשרים וארבעה קילומטר עד ראדין. שם כבר תשאל ויאמרו לך"!
חשב לעצמו: מה ראה רבם של ישראל לקבוע את מקום מגוריו בעיירה כזו? כנראה מדובר בעיירת נופש ציורית, ויש לו שם דירת נופש מרחיבת דעת!
נסע והטלטל בדרכים, עד שהגיע לראדין. חשכו עיניו. ראה עיירה זנוחה שבתיה מטים לנפול. והכל הצביעו לו על בקתה עלובה של "החפץ חיים". נכנס העשיר לבית הרב, והנה הוא רואה, בקתה עלובה, אפילו לא מרוצפת, שלחן עץ פשוט ושני ספסלי עץ לצדיו. אפילו לא כסא!
נדהם העשיר, פנה לחפץ חיים ושאל: "רבי! איפה הרהיטים שלכם"? שאל אותו החפץ חיים בחזרה: "והיכן הרהיטים שלכם"? השיב העשיר: "אני לא מקומי"! השיב לו החפץ חיים: "גם אני לא מקומי"!
החפץ חיים עסק בריהוט ביתו המתוקן לו לחיי העולם הבא, עניני העולם הזה כלל לא העסיקו אותו.
ואספר מעשה שהיה:
לפני כעשרים שנה, סידרו עבור מרן הסבא זצ"ל מכונית יוקרתית. מכונית נאה ומשוכללת, בה מרן היה אמור ליסוע מידי יום, לסנדקאות, ולשיעורי תורה. אולם בכל זאת, כאשר הגיעה המכונית ארצה, סידרו בתוכה אי אילו ענינים בצורה לא נכונה, כך שהמכונית לא היתה תקינה. לאחר כשבוע מאז שהגיעה, נשלחה המכונית אחר כבוד ל"מוסך" כדי לסדר את הבעיה.
בימים בהם לא היה למרן רכב, היו מסדרים מידי יום, שמישהו יקח את מרן לאן שהיה צריך. פעם היה זה בנו הגאון רבי דוד, ופעם שכן או קרוב משפחה, בכל פעם מישהו אחר. כמובן שהדבר גרר לעתים עיכובים ואי נעימויות.
לאחר כמה ימים הוחזרה המכונית. אך שוב, נתגלתה בה בעיה. והמכונית שוב נשלחה למוסך, ובמשך ימים רבים לא היה למרן רכב, והוא הזדקק לטובותיהם של אחרים שיקחו אותו.
בה בעת, התפרסם בכלי התקשורת, שלמרן יש מכונית יוקרתית, ובודאי הוא מאד שמח שיש לו רכב כל כך מפואר. וכיוצא בזה נכתבו דברי שטות, שהרי אנשים שאינם מבינים את הלך רוחו של גאון הדור, לא יכולים להאמין, שהוא אפילו אינו יודע את שם הרכב בו הוא נוסע.
ערב אחד, היה על מרן לצאת לשיעורי תורה. לשם כך, ביקשו מאחד מקרוביו שיקח אותו ברכבו. היה זה רכב פשוט ולא חדש, אך תקין. מרן ישב בסמוך לנהג, ושאל אותו:
אמור לי, איך נקראת המכונית שלך? השיב לו הנהג, מדוע הרב שואל שאלה כזו? אך הרב עמד על שלו, וביקש, נו, אמור לי, איך נקרא הרכב הזה? השיב לו הנהג: "קורולה". לאחר מכן אמר מרן, אולי נקנה גם לנו מכונית כזו "קורולה", שהרי היא טובה מאד ונוסעת ללא בעיות...
אדם שהוא מחובר לתורה ולעבודת ה', חווה בעצמו מהו האושר הנצחי, איזו התרוממות רוח הוא חש כאשר הנשמה מאירה. כך הוא זוכה להבין את פחיתות ערכם של עניני העולם הזה, ולעסוק בעיקר. וכמאמר רבי יעקב במשנה:
הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא:
הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין!
שבת שלום ומבורך!
