אמש דיברנו בענין מעלת הקדיש, לעלוי נשמת הנפטר. וזאת לפי אמונתינו הצרופה, ויסוד דתינו, כי עיקר חיי האדם היא לאחר פטירתו מן העולם, וכבר אמרו חז"ל, (אבות פרק ו), ש"בשעת פטירתו של האדם, אין מלוין לו לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד".
והיה מעשה שפורסם לפני כשנה (בגליון "בני אמונים"), ונביא אותו כאן.
את המעשה סיפר הרה"ג רבי מנשה ישראל רייזמן שליט"א, אשר שמע את המעשה מפי בעלי המעשה, ואף בירר את כל הפרטים לאשורם. המעשה נשמע מפי הרב הצדיק רבי יצחק לנדאו זצ"ל, שהיה משמשו של האדמו"ר מהר"א מבעלז זכר צדיק לברכה, ואף היה מנהל ישיבת בעלז בירושלים.
בחודש טבת, שנת התש"נ, נפטרה בירושלים בשיבה טובה, האשה החשובה מרת צביה סאוויצקי עליה השלום, מבלי שהותירה אחריה בנים או בנות. צדקת זו, שימשה בשנים שלאחר השואה, כאם בית ב"בית סנהדריה" שבשכונת קטמון (ולאחר מכן בעין כרם). בית זה שימש באותם השנים כבית יתומים לעשרות ילדים שניצלו מהשואה, ונותרו ללא קרובי משפחה. שם היו מתגוררים, אוכלים, ישנים, ומשם היו יוצאים בכל בוקר למקומות לימודיהם. אחר הצהרים היו שבים, ומקבלים ארוחת צהרים חמה ומשביעה.
הלוייתה של גברת סאוויצקי התקיימה ביום שישי חורפי, ומטבע הדברים, המשתתפים בהלויה היו מעטים מאד. אחייניה, בני אחותה, ועוד מספר מכרים מצומצם.
במהלך ההלוייה, הופיעה לפתע יהודי בלבוש חסידי, וביקש לומר קדיש. בני המשפחה שלא הכירוהו, דחו את בקשתו, ואמרו לו כי הם יאמרו קדיש. שמע החסיד, והמשיך ללוות את הנפטרת בשקט.
בימי השבעה, כשבאו מנחמים לנחם את אחותה של הנפטרת, הופיע לפתע אותו יהודי חסיד, ישב על מקומו וסיפר את סיפורו:
"שמי הוא יצחק לנדאו", החל לספר, ועיניו זולגות דמעות. הגעתי לארץ בטבת שנת התש"ה (1945), כילד בן עשר ללא קרוב וגואל. בשלב מסויים הגעתי לירושלים. למדתי בתלמוד תורה "יבנה", והתגוררתי ב"בית סנהדריה".
הגעגועים להורי, שעד אז שרפו את לבי, נרגעו במקצת עם כניסתי ל"בית סנהדריה", שם התקבלתי בחום ובמאור פנים על ידי הגברת סאוויצקי. היא היתה מסורה לילדים ממש כמו אמא, מבשלת להם ארוחות חמות, מקשיבה לסיפוריהם, מרגיעה את פחדיהם, ומסייעת להם בכל.
אחת מהמלאכות הקשות שנטלה עליה, היתה לנקות את ראשיהם של הילדים שהיו מלאים כינים. ילדי השואה סבלו סבל מר מהכינים שרחשו על ראשיהם, לאחר שנים של הזנחה, וגברת סאוויצקי, כמו אמא של ממש, ישבה במשך שעות וטפלה בראשינו, עד שהושלמה המלאכה.
גם בי היתום הקטן היא טיפלה במסירות, והדבר גרם לי להתרגשות גדולה. פעם אחת, לא הצלחתי לעצור בעד דמעותי. גברת סאוויצקי שאלה אותי מדוע אני בוכה, ואמרתי לה בתמימות, כי אני בוכה עליה! כואב לי לראות אותה מצטערת ומתאמצת כל כך לעזור לנו, היתומים!
"כיצד אוכל לשלם לך על מסירות נפשך"? שאלתי. ועיניה התמלאו דמעות. לאחר כמה רגעים, היא השיבה: "יצחק'ל היקר, דע לך כי אין לי ילדים, ולאחר מאה ועשרים שנה, לא יהיה מי שיאמר עלי קדיש, אם תרצה להשיב לי טובה, אבקש ממך שלאחר פטירתי תאמר עלי קדיש"!
מאז חלפו השנים, וכבר כמעט שכחתי את הדברים. לפני כמה ימים, בליל שישי, לאחר שהלכתי לישון, ראיתי לפתע בחלומי את הגברת סאוויצקי, כשהיא יושבת על ספה ואומרת לי:
"יצחקל! הגיע הזמן לקיים את ההבטחה"!
התעוררתי בבהלה משנתי. שנים שלא שמעתי על גברת סאוויצקי, ומיד סיפרתי על החלום לאשתי.
למחרת בבוקר, יצאתי לתפילת שחרית, ובפינת הרחוב הבחנתי לפתע במודעת אבל טריה. המילים שנכתבו עליה הכו בי בהלם. "צביה סאוויצקי"!
אמרו חז"ל: "כל המגדל יתום בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט:). יהיו הדברים לזכרון, לאותה צדקת, ולכל אותם נשמות אומללות, של ילדי השואה, המתוקים האומללים שסבלו התעללות נוראה מאבותיהם של בני האומות המתנשאות עלינו. ה' יתברך יזכנו לראות בנחמת ציון וירושלים, אזי יעשה ה', מחילות באדמה, מתחת גרמניה ופולין וכל הארצות, ומתוכן יגיחו שוכני עפר, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה.
