מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. נערך על ידי נכדו, הרב יעקב ששון הי"ו
בפרשת השבוע נקרא: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה". אחרי שנשבע יוסף לאביו יעקב, שיעשה כפי שציוה עליו, השתחוה יעקב. ופירש רש"י, שהשתחווה יעקב לשכינה, בהודאה להקדוש ברוך הוא שנתן לו ילדים צדיקים כאלה, ובפרט יוסף, שעמד בכל הנסיונות ונותר צדיק, הן בנסיון העוני שהיה בו בתחילה, והן בנסיון העושר, כשנעשה מלך על מצרים. בהיותו בבית הסוהר, וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, שתמיד שם שמים היה על פיו, על כל דבר היה מודה לה'. ואף אחרי שנעשה מלך, שאז היה עלול להטמע יותר בין הגויים, לא זז זיז כל שהוא מהתורה הקדושה, הן בענינים שבין אדם לחבירו, והן בענינים שבין אדם למקום.
כך ראינו שנהג יוסף עם אחיו, הן בפרשה שלנו והן בפרשות הקודמות. נאמר, "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ", רבותינו אומרים, בשעה שיוסף נפל בידיהם, "הם לא הכירוהו", אבל בשעה שהם נפלו לידיו, "ויכר יוסף את אחיו".
גם לאחר מכן אנו רואים, "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא, אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וכו' וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם", קרא למאתיים גיבורים מגיבורי מצרים, וצוה עליהם לאסור את שמעון, שאג עליהם שמעון בקול גדול, וכולם נבהלו ונחרדו מפניו, קרא יוסף לבנו מנשה, וצוה עליו לאסור את שמעון, בא מנשה והכה מכה אחת בכתפו של שמעון, אמר שמעון בלבו, זו אינה מכה של מצרים! זו מכה מבית אבא! ומיד נכנס לבית האסורים. אולם נאמר, ויאסור אותו "לעיניהם", כי מיד אחרי שהלכו האחים, שיחרר יוסף את שמעון ממאסרו, ודאג לו לכל טוב.
כך נהג יוסף עם אחיו בטובת עין, לא בקשיחות, עד שנגלה לפני אחיו, "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אֲנִי יוֹסֵף", ואחר כך הושיבם בארץ מצרים, "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף", שאפילו הטף, שהם הילדים, שדרכם תמיד שהם זורקים מחצית ממה שנותנים להם לאכול, האכילם יוסף לחם "לפי הטף", כל העולם היו אוכלים בצימצום, אבל לאחיו דאג יוסף שיתמלא כל מחסורם בריוח. אמר יוסף הצדיק, כל הרעב הזה לא בא לעולם אלא עבור ישראל, שעתידים ישראל לצאת ממצרים, ואמר הקדוש ברוך הוא שיצאו ברכוש גדול, לכן עתה מתגלגלים הדברים כדי שיגיע כספם של כנען ומצרים אל בית פרעה, שיוכלו אחר כך ישראל ליטול עמהם את כל העושר הגדול הזה. לכן עתה, כשיש רעב, לא נכון שיצטערו ממנו בני ישראל, שהרי הוא בא לעולם רק לטובתם.
וכן נאמר, "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה", המפרשים מסבירים בדרך רמז, אך נקדים תחילה לבאר את הדין:
אם הולך יהודי בדרך, והנה הוא רואה איזה דבר של עבודה זרה, אסור לו לקחת את אותו הדבר. ומדוע? מפני שכל דבר שהוא של עבודה זרה, הוא אסור בהנאה, אסור ליהנות ממנו. ואם אירע שהגיע דבר כזה לידיו של יהודי, עליו לעשות שאלת חכם כיצד לנהוג, כי יש בדברים הללו חילוקי דעות.
בזמן הגמרא, היו הרבה שהיו עובדים עבודה זרה, ומובא בגמרא במסכת עבודה זרה, שהיה רבי אלעזר הקפר רוכב על סוסו, ולפתע ראה איזה תכשיט של עבודה זרה מוטל על הקרקע. ידע רבי אלעזר שאסור לו לקחת את אותו תכשיט, מה עשה? המתין עד שהגיע לשם גוי אחד, קרא לו רבי אלעזר, וצוה עליו, שיבטל את העבודה זרה. כיצד מבטלים עבודה זרה? אם הגוי ישבור איזה דבר בתכשיט, יראה בכך שאין לו חשיבות, ואז הדין הוא שאותו תכשיט מותר בהנאה. אולם רק גוי יכול לבטל עבודה זרה, יהודי שהגיעה עבודה זרה לידיו, שוב אי אפשר לבטלה!
ובאמת כך נעשה לבסוף, שהגוי שבר חתיכה מהתכשיט, ולקח אותו רבי אלעזר הקפר לעצמו. זהו גם מה שנאמר ביוסף הצדיק. בזמנו של יוסף, היו כל האומות במצרים ובכנען עובדי עבודה זרה, והיו מציירים על המטבעות שלהם דמות של העבודה זרה שלהם. וידע יוסף שהכל אסור בהנאה, והרי ישראל עתידים לקחת את המטבעות הללו איתם בצאתם ממצרים. מה עשה יוסף? כל אדם שהיה בא לקנות תבואה מיוסף, היה יוסף מצוה עליו לשבור איזה חלק מציור העבודה זרה, וכך ביטלו הגויים את כל האיסור מן המטבעות, ואז הביא יוסף את הכל לבית פרעה. וזהו מה שנאמר, וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, "בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים", כלומר, בשבר שהיו שוברים חתיכה מהמטבע, ורק אז: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה".
זו חכמתו וצדקתו של יוסף הצדיק, לכן לא לחינם נאמר, "וישתחו ישראל", שהודה יעקב אבינו לה' שיצאו ממנו בנים צדיקים כאלה.
גם סופו של יוסף הוכיח על צדקתו. שכן נאמר בפרשה, "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ, וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר, אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ", אחי יוסף, פחדו אחרי שקברו את אביהם, שמא עתה יעניש אותם יוסף על מה שעשו לו. לכן עשו בתחבולה, מפני שמותר לשנות מן האמת מפני השלום, הרשו לעצמם לשקר, ושלחו את בני בלהה, שהיו קרובים ליוסף, ואמרו לו שאביו צוה לפני מותו שישא פשע אחיו. ומדוע חשדו בכלל ביוסף שיעניש אותם? אלא שבחזרתם מהלוייתו של יעקב, עברו סמוך לבור שבתוכו השליכו את יוסף, והלא נאמר, והבור ריק אין בו מים", ודרשו רבותינו (שבת מג.), "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו", ובכל הזמן שהיה יוסף בתוך הבור, היה מפחד, שמא ימיתו אותו הנחשים, שהרי סתם אדם שנופל בבור מלא נחשים, הוא בודאי מת, (כמו שאמרו בברכות לג.), ורק בדרך נס הצילו ה', לכן עתה, כשעבר יוסף סמוך לבור, ניגש לשפת הבור ובירך, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה", ראו אחי יוסף כך, אמרו זה לזה, יוסף לא שכח מה שעשינו לו!
לפני פטירת יעקב, היו האחים יושבים לאכול יחדיו, והיה יעקב יושב בראש, יוסף לימינו ויהודה לשמאלו, ושאר האחים לפי סדר הגילאים שלהם, אך עתה שנפטר יעקב, אמר יוסף, איך אושיב את אחי? אם אני אשב בראש, יאמרו "הדיוט קופץ בראש", שהרי אני הקטן, ואגרום להם שוב שיקנאו בי, לכן הורה שמעתה כל משפחה ומשפחה תאכל לבדה. ראו כן אחי יוסף וחשבו, הנה יוסף מתנכר לנו בזוכרו את שעשינו לו. לכן פחדו מה יעשה להם יוסף.
השיב להם יוסף, "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם", אמר דברים שמתקבלים על הלב, אל תיראו מפני, שהרי כל זמן שהייתי מלך, ואתם לא באתם למצרים, היו העם אומרים, איזה מלך שמו עלינו? וכי יש אדם שאין לו אחים? אין לו משפחה? אין זה אלא סתם אסופי! וכשבאתם למצרים, גדל כבודי, שכולם ראו שאיני סתם אסופי, שאני בן של אדם חשוב מאד, ואחי אנשים נכבדים, לכן עתה, אל תפחדו שאני חס ושלום אפגע בכם, דעו שאני אשאר בודאי נאמן לכם. ועוד בגמרא הסבירו את הדברים בטעמים נוספים.
מרן החיד"א מביא בספרו "מראית העין", שהוא למד כמה שנים אצל הגאון רבי חיים בן עטר, בעל "אור החיים". רבי חיים בן עטר נפטר בן ארבעים ושמונה, בתחילה היה גר בעיר סאלי במרוקו, ואחר כך נסע לליוורנו, ומשם עלה לירושלים, בה חי שנתיים ימים, ובה הקים את ישיבת "אור החיים" שקיימת עד היום בעיר העתיקה. והוא היה אדם גדול מאד, היה שכלו מבעית, מבהיל הרעיון! תלמידיו היו תלמידי חכמים גדולים, והיו משתאים מחכמתו וגאונותו.
וכך סיפר רבי חיים בן עטר למרן החיד"א, שבהיותו צעיר לימים בעיר סאלי, הוא היה יושב בבית כנסת אחד ועוסק בתורה, ושם היה אדם צדיק יסוד עולם, שהיה גם הוא עוסק בתורה. אותו צדיק, קירב אליו את השלחן שלפניו כדי ללמוד. נכנס לשם גבאי בית הכנסת, שהיה אדם ריק ופוחז, שלא יודע מה זו תורה, ומהו כבוד התורה, והחל לצעוק על אותו צדיק שהזיז את השלחן ממקומו, החל לבזותו ולגדף אותו, ואותו צדיק היה יושב ושותק. לאחר שיצא הגבאי מבית הכנסת, ניגש אליו רבי חיים כדי לנחמו, אמר לו אותו צדיק, ידידי רבי חיים, וכי אתה חושב שאני שמתי לבי לכל זה? האמן לי שכל מילה שיצאה מפיו של הגבאי, תיכף אני אמרתי בעצמי שאני מוחל לו! אמר רבי חיים, אני השתוממתי, איך אדם בשר ודם יכול ככה לסבול חירופים וגידופים כאלה ולשתוק? השיב לו הצדיק, אני אסביר לך:
נאמר בתורה, "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף", וכתוב בזוהר הקדוש, שהשכינה פורשת כנפיה כדי להגן על ישראל מכל אומות העולם שמתנכלים אליהם. ובשעה שאדם מישראל עושה מצוה, עליו נאמר "תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ", שכביכול נותנים בזה כח לשכינה להגן על ישראל, ולעומת זאת כשיהודי עושה עבירה, הרי הוא כאילו מניח משא כבד על כנפי השכינה, והיא נאבקת עם עצמה שלא תיפול. בכל עבירה מכבידים את כנפי השכינה, ובכל מצוה מפרקים את העבירות ומרוממים אותה. עתה ידידי, כשאותו גבאי ביזה אותי, אני חשבתי בעצמי, אדם זה עושה כעת עבירה גדולה, ומכביד כנפי השכינה, לכן במקום אמרתי לו, מחול לך, שרוי לך, על הכל אני סולח, כדי שלא יכבידו עוונותיו על כנפי השכינה!
עמד רבי חיים בן עטר ונשקו לאותו צדיק על ראשו!
כן הדבר עם יוסף הצדיק, אמרו לו אחיו, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ! אף שאין אביך קיים, הרי אלוקי אביך קיים, ואם לא סלחת לנו עד עתה, הרי שמעתה ראוי שתסלח לנו מפני כבוד אלוקי אביך, כדי שלא תכביד על כנפי השכינה!
אך יוסף הצדיק, בכלל לא העלה על דעתו לנקום בהם, "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו", בכה על שחשדו בו בכלל, כי באמת שכבר מזמן סלח לאחיו על הכל, והאמין בכל לבו שהאלוקים חשבה לטובה!
מי שפוגעים בו והוא סולח, גם בשמים סולחים לו, וזה בדיוק מה שעשה יוסף! ולעתיד לבוא אומר הקדוש ברוך הוא, ישראל חטאו לי, אבל בכל זאת אני סולח, אם יוסף בני סולח, אף אני אסלח לישראל, ואם יוסף בני מנחם את אחיו, אף אני אנחם את ישראל, "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם", זו גדולתו של יוסף, שכביכול מחייב את השכינה, וכשיראו ישראל את הנסים שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות להם, יאמרו, אין אנו ראויים לכל זה! מדוע עושה לנו ה' ככה? ויורידו דמעות של גיל, "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם", בזכות יוסף הצדיק, "כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא".
נזכה בעזרת ה' בקרוב לגאולה השלימה, אמן כן יהי רצון. שבת שלום!
