שנינו בפרקי אבות (פ"ד משנה יט), שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ".
דרש מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (ענף עץ אבות עמוד ש), גדולי ישראל לא היו מתחשבים במי שציער אותם ולא נהג בהם כראוי, להשיב לו גמולו, אלא להיפך, היו משיבים טובה תחת רעה.
ובגמרא במסכת יבמות (סג.) אמרו, רבי חייא, (דודו של רב), היתה אשתו מצערת אותו, ואף על פי כן, כשהיה יוצא לשוק ורואה איזה תכשיט יפה, היה קונה לה אותו, מפני רגש הכרת טובה שהיה לו כלפיה.
בהיות מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל צעיר לימים, וכאשר התחיל לפרסם את פסקיו בעולם, ונודע בשמו הטוב, קמו נגדו כמה מעולי בבל, וביניהם גם כמה תלמידי חכמים, והתנגדו מאד לכל דרכיו, מפני שהיה חולק על הגאון רבינו יוסף חיים, שהיה רבם של כל בני בבל.
אחד מן המתנגדים, היה תלמיד חכם ומקובל, שהיה לומד בבית המדרש "אהל רחל" בירושלים, והיה מתנגד מאד למרן זצ"ל, ונעשו הדברים על ידו כפי שנעשו. אותו תלמיד חכם, היה מנהל בית היתומים הספרדי בירושלים, אשר היה נתון תמיד תחת מרותו של הראשון לציון הרב הראשי לישראל. ובתחילה עמד בנשיאותו הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, ואחריו עמד הרה"ג רבי יצחק נסים, ובכל אותם הימים היה אותו חכם מנהל את בית היתומים, ממלא דוחו"ת ומגישם לאישורו של הראשון לציון, וכן על זה הדרך.
לימים, בשנת התשל"ג, נתמנה מרן זצ"ל למשרת הראשון לציון הרב הראשי לישראל. והנה אז, חשב לו אותו חכם, כי בודאי עתה יפרע ממנו מרן זצ"ל את חובו, ושבעתיים ישלם לשונאיו אל פניו להאבידו. והנה חלפו הימים, וירא אותו חכם שמרן לא מנסה להדיחו ממשרתו. ובחלוף עוד זמן, נודע לו כי הרב מרן זצ"ל אף חתם על המסמכים הנוגעים להמשך תפקידו, ואף סייע לו בכל אשר נדרש, גם אישר בחתימת ידו כל טפסי דין וחשבון שערך תוך כדי עבודתו. ומשראה כן, הבין בלבבו כי מרן זצ"ל כיון בכל מעשיו לשם שמים ויראת ה' היא אוצרו, ואך לחינם רדפוהו עושי עולה. על כן החל לחשוב בנפשו, עד כי גמר בדעתו כי שגה שגיאה גדולה במעשיו ונתמלא חרטה, וגמר אומר ללכת לפני הרב ולהתחנן לו, שימחל לו על כל מה שאירע בימי קדם.
ביום מן הימים, היה מרן זצ"ל הולך בדרכו ברחוב עמוס בעיר הקודש ירושלים, ועמו בנו הגאון רבי יצחק שליט"א. לפתע בא לפניהם אותו חכם, וביקש מהרב לדבר עמו איזה דבר. אולם הרב התעלם ממנו והמשיך בדרכו כאילו אינו שומע דבריו. אולם אותו חכם היה תקיף ביותר, על כן עמד על דעתו ונעמד לפני הרב לעוצרו בדרך, באופן שלא יוכל הרב להתעלם ממנו. נעמד הרב ושתק. אמר לו אותו חכם, תמחל לי! השיב לו הרב, חושב אתה שבנקל אוכל למחול לך? הפציר בו אותו חכם, והחל מסביר עצמו כי לא היתה כוונתו רעה וכו', השיב לו הרב, הנני מוחל לך, אולם דע לך, כי בשעה שאתם לחמתם בי וְאִבַּדְתֶּם הרבה, אני למדתי ולמדתי וכתבתי.
וכאלה מעשים רבים היו עמו, הבאנום בספר אביר הרועים, ובעזרת ה' נזכה להוציאו לאור עולם במהרה.
