המנהג בכל תפוצות ישראל שלא לשאת אשה בימי הספירה מפסח ועד ל"ד לעומר.
ובתשובות הגאונים (הם חכמי ישראל שחיו קודם תקופת הראשונים) מובא מקור המנהג שלא לשאת אשה בימים אלו, משום מנהג אבילות, שכך אמרו חכמים (יבמות סב:) שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת (חג השבועות), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. וכולם מתו באסכרא.
והטעם שמיום ל"ד לעומר כבר נוהגים לשאת אשה, מבואר על פי מה שכתב בספר המנהיג (דף ע"ב עמוד ב') (לרבי אברהם ברבי נתן הירחי הראב"ן, שחי בלוניל ונפטר בשנת תתקע"ה 1215) בשם רבינו זרחיה הלוי (הרז"ה בעל המאור) שמצא כתוב בספר קדמון הבא מספרד, שכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, ומאי פרוס, פורסא פלגא (דהיינו "פרוס" פירושו חצי מהתקופה שקודמת לשבועות) כדתנן, שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, ופלגא דידהו, דהיינו ט"ו יום קודם עצרת. וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים, וביארו שאם נסיר חמשה עשר מארבעים ותשעה יום שבין פסח לעצרת נשארו שלושים וארבעה ימים, ומכל מקום ביום ל"ד לעומר בבוקר, כבר מותר לשאת אשה משום שמקצת היום ככולו לענין אבילות, וכיון שכבר עבר קצת מיום ל"ד אין צריך יותר לנהוג אבילות.
ומכל מקום מנהג האשכנזים שנושאים נשים בל"ג לעומר וכך פסק הרמ"א (סימן תצ"ג), משום שהם סוברים שביום ל"ג לעומר כבר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, שכך כתבו כמה ראשונים (ומהם בעל ספר המנהיג), שקבלה בידם שביום ל"ג פסקו מלמות, ואף בליל ל"ג לעומר יש מהאשכנזים שנוהגים להקל לשאת אשה.
יום השואה והגבורה
לאחר קום מדינת ישראל, קבעו ראשי המדינה את יום כ"ז בניסן ליום הזכרון לשואה ולגבורה.
כידוע רוב מנין ובנין של גדולי ישראל לא הסכימו לציין את יום זה כיום הזכרון לשואה, וחלקם אף גילו דעתם כי גם אם יש מקום ליום זכרון שכזה, הרי הוא רק כזכרון ל"שואה" אך לא ל"גבורה", שכן הגדרת הגבורה משתנה מנקודת מבט של יהודי תורני.
כמובן שלא נוכל להסביר כאן בצורה מפורטת את כל הסיבות להתנגדות לענין זה, וגם אם אי אפשר להתעלם מחשיבות הענין של זכרון השואה באופן פרטני יותר, על מנת לעורר את סגולתנו כעם, ואף בכדי לעורר את אומות העולם שיסכלו כל תופעה אנטישמית, ועוד סיבות רבות, מכל מקום המושכל הראשון שצריך לבוא בענין יום זכרון לשואה, הוא שעם ישראל לכל תולדותיו, סבל צרות רבות ונוראות, החל מימי חורבן בתי מקדשינו, שבהם נעקדו על קידוש השם מיליוני יהודים בייסורים שהדף נלאה מלהכילם, ועבור דרך רדיפות הנוצרים שליחי "דת האהבה", אשר טבחו, רצחו, עינו ושרפו, לא חסו ולא חמלו, ושאר אומות העולם, וכמובן גם בימי מלחמת העולם השניה, אשר בה כמעט ונכחדה לחלוטין כל יהדות אירופא, על ידי הצר הצורר הגרמני ושאר האומות אשר שיתפו פעולה עמו, ולכל מאורעות אלה יש יום אחד בשנה שנועד לזכור את זכרם ולבכות את חורבנם, הלא הוא יום תשעה באב שנקבע לדורות על ידי גדולי האומה האמיתיים כיום זכרון כללי על חורבן הגוף והרוח בעם ישראל, וכמובן שמשמעות "יום זכרון" זה בעיקרה היא כלפינו, שנזכור מה זאת עשה לנו אלוקים ועל מה זאת עשה ה' לנו, ומתוך כך נבוא לתשובה ותפילה, עד שיראה ה' את עונינו, ומעפר דלותנו ירוממנו, וישוב ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.
