לקט תשובות שנמסרו לאחרונה
שאלה: למדנו שאסור לקרוא לרב בשם הפרטי, אם כך, איך דוד המלך קרא למפיבושת "מפיבושת" בשמו?
תשובה: אמנם אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו. וכן אמרו רבותינו (בסנהדרין ק.): מפני מה נענש גיחזי? מפני שקרא לאלישע בשמו. והכוונה היא, אפילו שלא בפני רבו, שמזכיר את שמו בלי תואר כבוד. וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (ביורה דעה סימן רמב סעיף טז).
ואמנם נכון הוא שאמרו רבותינו (בברכות ד.) שהיה דוד המלך מתייעץ בכל דבר עם מפיבושת רבו, והיה אומר לו: "מפיבושת רבי, יפה דנתי? יפה טיהרתי? יפה טימאתי?". ולכאורה באמת צריך להבין, איך דוד המלך קרא למפיבושת בשמו הפרטי?
והגאון רבינו חיים אלפאנדארי (מגדולי רבותינו חכמי קושטא, בעל ספר "אש דת") בספר הדרושים שלו "אור החיים" (המודפס בסוף שו"ת מהר"י קצבי, דרוש ז) מסביר את הדברים, שבאמת, "מפיבושת" לא היה שמו האמיתי של מפיבושת, אלא כינוי שכינה דוד את מפיבושת, כדי לכבד אותו. וכן מבואר בדברי רבותינו (בברכות שם): לא מפיבושת שמו, אלא איש בושת שמו, ולמה נקרא שמו מפיבושת? שהיה מבייש פני דוד בהלכה, לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב, ולמה נקרא שמו כלאב? שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה, ועליו אמר שלמה בחכמתו, בני אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני". נמצאנו למדים, שמפיבושת היה כינוי שכינו את איש בושת, כדי לכבד אותו, שהיה כל כך חכם בתורה עד שהיו כולם מתביישים לפניו. ולכן לא היה איסור לכנות את מפיבושת בשמו זה.
שאלה: כתוב בסידורים, בתפלת שחרית כשאומרים "אביי הוה מסדר סדר המערכה", להפסיק קצת בין המילה "אביי" למילה "הוה". מדוע?
תשובה: כאשר קוראים ברציפות את המילים "אביי הוה", עלול הדבר להשמע כאילו מזכיר בפיו שם שמים ממש, (שהוא שם הויה שאסור להזכירו לעולם, והוא שם בן ארבע אותיות, יו"ד וה"א וי"ו וה"א). ולכן יש שנזהרו שלא להצמיד את שני המילים הללו ברציפות, כדי שלא להכשל בהזכרת שם שמים. ואף על פי שמעיקר הדין יש להקל בזה, שהרי כתבו התוספות (בשבועות לה.) שכאשר אינו מתכוין להזכרת השם אין בכך כלום, וכן כתב מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ח סימן יא אות ז). מכל מקום הגאון בן איש חי (פרשת מקץ) כתב להזהר בזה. וגם מרן זצ"ל הסכים שנכון להזהר בזה.
שאלה: מה היתה עמדתו של מרן זצ"ל לגבי בחורים שדורשים סכומים גבוהים מאבי הכלה?
תשובה: יש בענין זה מקרים מיוחדים שבהם התשובה עלולה להשתנות, אבל באופן כללי, מרן זצ"ל דיבר בגנותם של אותם בחורים, (וכן הדין לגבי אבותיהם של אותם בחורים), שלפני שמשתדכים, או בשעת ה"וורט" (אירוסין) שעושים, מלחיצים את אבי הכלה (ולפעמים גם את אבי החתן) בלחץ גדול, כדי לאלץ אותו לקבל על עצמו התחייבויות שהוא אינו יכול לעמוד בהם, ומפצירים בו לקחת הלוואות למעלה מכוחותיו. עד שכמעט אין יכולת למי שיש לו כמה בנות, להשיא את בנותיו בזמנינו בצורה סבירה.
ואמר מרן זצ"ל, שבאמת היא מידה טובה להורים, לסייע לילדיהם כמה שיוכלו, אבל הוסיף, כי איה הוא מוסר הכליות של אותם בני ישיבה שמעמיסים על הוריהם כל כך? אמת היא, אמר מרן זצ"ל, שכל חמודות תבל ראויים הם לתלמידי חכמים, אבל מכאן ועד העומס הרב על ההורים, שמחמת בושה דוחקים את עצמם להשיא את בנותיהם, זו אינה תורה!
והוסיף מרן זצ"ל, שבדורות הקודמים היו תלמידי חכמים חיים בדחקות בדירות קטנות ולחם צר, ורהיטים ישנים ומועטים. ולא העמיסו על אחרים. ועוד סיפר מרן זצ"ל, שמורינו רבי יעקב עדס זצ"ל, בעצם יום חופתו, לקח בהשאלה מעיל (ז'קט) לחתונתו, ודר בבקתה עלובה, וכל זאת על אף שהיה בנו של אחד מגדולי הדור המפורסמים (רבי אברהם חיים עדס זצ"ל, שהיה מגדולי רבני חלאב בעיר ירושלים), והיה מובחר בין בני התורה אז. (וראה בהרחבה באביר הרועים ח"א עמוד 181). וה' יזכינו לעושר וכבוד, ולראות בשמחת כל בנינו ובנותינו מתוך שלוה ונחת.
