בהלכות הקודמות ביארנו שאסור לדבר שום דבר בין הברכה לאכילה. ולדוגמא, אדם שבירך "שהכל נהיה בדברו" על כוס מים שבידו, אסור לו לדבר לאחר שבירך, עד שישתה מעט מהמים שבידו.
וביארנו עוד, שאם טעה אדם ודיבר בין הברכה לאכילה, הרי עליו לחזור ולברך שנית על מה שבא לאכול. חוץ ממקרה, שבו הדיבור היה "מענין הסעודה". ולמשל, אדם שבירך "המוציא לחם מן הארץ" על פת לחם, וכשבא לתבל את הפת במלח, ראה שאין מלח על השלחן, ואמר "הביאו לי מלח", הרי דיבר זה הוא מענין הסעודה, ואינו נחשב להפסק בין הברכה לאכילה.
ובגמרא במסכת ברכות (דף מ.) הובא דין זה. ושם הובא עוד מקרה שהדיבור אינו נחשב להפסק בין הברכה לאכילה, והוא במקרה שהאדם בירך "המוציא לחם מן הארץ", ומיד אמר "תנו מאכל לבהמה", ומבואר בגמרא שדיבור זה אינו נחשב להפסק, משום שגם הוא מצרכי הסעודה, שהרי "אסור לו לאדם שיאכל לפני שיתן מאכל לבהמתו".
ומקור הדין מבואר שם בגמרא, "אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו לאכול, שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ואחר כך נאמר "ואכלת ושבעת", וזאת בניגוד למה שהיה ראוי יותר, להקדים את האדם לבהמה, ואילו התורה הופכת את הסדר, קודם "עשב בשדך לבהמתך", ורק לאחר מכן "ואכלת ושבעת". אלא מכאן למדו רבותינו, שאסור לאדם לאכול לפני שבהמתו אוכלת. וכן פסקו הרמב"ם וכל הפוסקים.
ומובן שאין שום חילוק בין בהמה לשאר בעלי חיים שמגדלים בני אדם, עופות או חיות וכדומה, שתמיד יש להקדים את אכילתם לאכילת האדם. אלא אם כן מזונותיהם מצויים להם גם בלאו הכי.
ולענין טעימת מאכל בלבד לפני נתינת מאכל לבהמות, כתב הטורי זהב ( סי' קסז ס"ק ז) שבטעימה בלבד אין איסור, וכלשון הגמרא, אסור "לאכול" עד שיתן מאכל לבהמתו, משמע שבטעימה בלבד אין איסור.
אולם מרן החיד"א בברכי יוסף (ס"ק ה) תמה על דברי הטורי זהב, שהרי גירסת הרי"ף והרא"ש בגמרא, אסור "לטעום", וכן גורסים עוד רבים מן הראשונים, ואם כן משמע שאף בטעימה בלבד יש לאסור. ובאמת שכך היא גרסת הגמרא בגיטין (סב.) שאסור אף לטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו. ולכן גם בטעימה בלבד יש לאסור. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו הליכות עולם (עמ' שנב).
ולענין שתיה קודם נתינת משקה לבהמה, כתב בספר חסידים שלענין שתיה, האדם קודם לבהמה, ורשאי לשתות קודם שיתן משקה לבהמתו, שנאמר (במדבר כ) "והשקית את העדה ואת בעירם" (בעירם כלומר בהמתם). וכן נאמר (בבראשית כד) "שתה וגם גמליך אשקה", מה שאין כן באכילה שנאמר, "ויתן תבן ומספוא לגמלים", ואחר כך נאמר "ויושם לפניו לאכול".
על כן למעשה, אסור לטעום שום דבר לפני שיתן לבעלי החיים שבאחריותו לאכול, אולם לענין שתיה, רשאי לשתות לפני שיתן שתיה לבהמתו. אולם כל זה דוקא במקום שאין צער לבעלי החיים במניעת המשקה מהם, אבל אם הם מצטערים מחסרון המאכל או המשקה, הרי בלאו הכי מחוייב האחראי עליהם לדאוג לכל מחסורם מדין "צער בעלי חיים" שעונשו חמור מאד.
וכבר הזכרנו פעם את המעשה המפורסם מרבינו האר"י בענין זה, שאמר לאשה אחת שלא היו לה ילדים, כי סיבת העונש היא מפני שמנעה דרך נוחה לתרנגולים לשתות מים. ועל כן הזהירו כמה גדולים, ומהם בספר פלא יועץ, שאין ראוי לכתחילה להכנס לזה בכלל, ולא כדאי לאדם לגדל בעלי חיים כלל אם אינו יודע כיצד לטפל בהם שלא יגרם להם שום צער, ובעיקר יש להמנע מגידול בעלי חיים המועדים לפורענות כגון אפרוחים וכדומה, שעלולים להצטער בנקל. ובכל מקרה שכבר נכנסו לדבר כזה, יש להזהר מאד באיסור צער בעלי חיים, לטפל בהם בדרך הראויה להם כדת וכדין.
