לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון
שאלה: האם מותר לומר לילד קטן שידליק את האור בשבת?
תשובה: נאמר בתורה "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך", ואמרו במכילתא, אלו בניו ובנותיו הקטנים. כלומר, הזהירה התורה שלא יאמר אדם לבנו או בתו הקטנים לעשות מלאכה בשבת. וכן שנינו במשנה (שבת קכא.), שאם ילד קטן בא לכבות אש בשבת, לא מאפשרים לו לעשות כן, מפני שההורים מצווים על כך שילדיהם ישבתו בשבת כמו אנשים מבוגרים. ולכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (חזון עובדיה ח"ד עמוד קיט), שאסור לומר לילד קטן לחלוב בהמה בשבת, שכשם שאסור לאדם לחלוב בשבת, כמו כן אסור לו לומר לילד קטן לעשות זאת בשבת.
שאלה: מדוע בצבא על פי התורה, החיילים מתגייסים רק מגיל עשרים?
תשובה: נאמר בתורה (בתחילת ספר במדבר), "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא". ופירש ה"כלי יקר", שהטעם שהתורה לא מאפשרת לצעיר בן שמונה עשרה שנה ללכת לצבא, היא משום ש"לא בגבורת איש יחפוץ ה'", כלומר, ההצלחה במלחמה מצדם של עם ישראל אינה תלויה רק בגבורתו של הלוחם, אלא בעיקר תלוי הדבר בזכותו של הלוחם, שיהיו לו זכויות רבות, ומאחר ולאחר גיל עשרים יש לאדם אחריות רבה יותר על מעשיו, אז הוא מדקדק יותר שלא יחטא. וכמו שנאמר "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'". אמנם גם על פי תורתינו הקדושה צריך שיהיה לעם ישראל צבא, אך אין להסתפק רק בכוחו וגבורתו, אלא בעיקר יש להשתדל שיהיו הלוחמים יראי שמים, שאז בודאי יצליחו במלחמתם. ולכן כאשר הכשילו את חיילי צבא הגנה לישראל בכמה עבירות (בשנת התשי"ב – 1952), אמר מרן זצ"ל: "סיפרו לי כמה מתלמידי שהוכרחו לעבודת הצבא, איזה צער גדול סובלים בשביל לקיים מצות ה', להתפלל או לברך ברכת המזון, או להבדל ממאכלות אסורות. וכמו שאמרו (סנהדרין צז.), כל מי שסר מרע משתולל על הבריות. ומפקדיהם בצבא רועצים ורוצצים אותם בחזקה, חוטאים ומחטיאים. האם יש לנו תקוה כי נצליח על ידי צבא כזה, והם ילחמו מלחמותינו? אין לנו לישען אלא על אבינו שבשמים! שיחזיר פושעי ישראל למוטב, על ידי ראותם נסים גלויים, שידוע כי כל הנסים שאירעו לאבותינו במצרים הם הכנה אל הנסים העתידים לבא במהרה בימינו אמן".
שאלה: אם "הרבנות מקברת את בעליה", מדוע יש תלמידי חכמים שמתמנים לרבנות?
תשובה: בגמרא בסנהדרין (צב.) אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים. כלומר, לעולם תסתתר, ואל תתפרסם בתור רב, כדי שתחיה. וכן בפסחים (פז:), אמר רבי יוחנן, אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. ומכאן שהרבנות גורמת נזק לבעליה. אולם מצד שני, לולי הרבנים, היו ישראל נטמעים בין האומות והיתה משתכחת מהם התורה הקדושה חס ושלום. לכן יש שקבלו עליהם רבנות, אף שהיו חסידים וצדיקים. ובגמרא (שם דף יד.) מובא, שרבי זירא היה מסתתר מהבריות, כדי שלא יסמכוהו כמורה הוראות לרבים וימנוהו כרב ודיין בישראל, עד ששמע רבי זירא, שאמר רבי אלעזר, "אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלים לו על כל עוונותיו", ומיד הסכים לקבל סמיכה ולהתמנות כרב. וכאשר סמכו את רבי זירא כמורה הוראות בישראל, היו שרים לו שיר שהיו רגילים לשיר לכלות מיוחדות, "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן", כלומר, היו משבחים את הכלה, שגם בלי כחל ושרק ופירכוס, שהם עניני איפור וסירוק, בכל זאת היא יעלת חן, כמו כן רבי זירא, שאפילו שלא יוסיפו לשבח אותו, ואפילו שלא יעשו דבר כדי לפרסם גדולתו, הרי הוא ניכר ממילא שהוא מלא וגדוש בתורה וביראה. אשרי הדור שהיה רבי זירא חי בימיו.
