מתוך דברים שנשא מרן זצ"ל בליל יום הכפורים בבית הכנסת חזון עובדיה בשכונת רחביה בירושלים.
אמרו בשם רב גדול שאמר בלשון המשנה: עשרתן? ערבתן? הדליקו את הנר! כלומר, עשרתם, עברו כבר עשרת ימי תשובה. ערבתם, עבר עלינו גם ערב יום הכפורים, לכן עתה, הדליקו את הנר! נר ה' נשמת אדם! וכמו שאמרו בשם התולדות יעקב יוסף, שהיה מעשה בסנדלר שהיה יושב בלילה ומתקן מנעלים, אמרו לו, כבר השעה מאוחרת! השיב להם, כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן הכל! אמר הרב, מכאן למדתי מוסר השכל, כל זמן שנר ה' נשמת אדם דולק בקרבי, אפשר לתקן את המעשים שלנו, כי תשובה ומעשים טובים הם כתריס בפני הפורענות!
רבותינו אמרו, (ברכות לב:) מיום שחרב בית המקדש נפסקה מחיצה (כאילו נבנתה מחיצה) של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. שנאמר: "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי". ואף על פי כן, "שערי דמעה לא ננעלו", ולכן אמר דוד המלך: "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה', וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ", כלומר מבקש דוד המלך מה' יתברך שישמע תפלתו, ושיאזין לשועתו, ומבקש שלא יתעלם מדמעותיו. אבל דוד אינו מבקש מה' שיראה את דמעותיו, משום שידע דוד המלך שאת הדמעות תמיד רואה ה' יתברך. ובפרט הדמעות שאדם שופך בשעת הנעילה, שאז הקדוש ברוך דן יחידי את בניו, ומסוגל הזמן שאם האדם ישפוך את שיחו בבכיה ובתחנונים, אז יסלח לו ה' על כל עוונותיו, אפילו החמורים ביותר. (ואם אינו יכול לבכות, על כל פנים יבקש בקול בכי).
מסופר על רבי שמחה בונם תלמידו של החוזה מלובלין, שבצעירותו היה סוחר גדול, והיה פותח את חנותו כמה שעות בכל יום, וכל היום היה עוסק בתורה, והצליח מאד עד שנעשה עשיר גדול. שנה אחת, בערב ראש השנה, נכנס אצל רבו החוזה מלובלין כדי להתברך לקראת השנה החדשה. אמר לו רבו: "לא איש בשורה אנכי אליך היום, כי בשנה הבאה יתמוטט כל עושרך, ותגיע לפת לחם". יצא משם רבי שמחה שבור ורצוץ.
ביום הכפורים, כשעבר לפני התיבה, התחיל לדמיין רבי שמחה בעצמו איך שירד פלאים מכל עושרו, ופרץ בבכי מר, ובכל התפלות הוריד כנחל דמעה, עד כי כל הקהל בכו עמו מרוב בכיותיו. לאחר יום הכפורים סגר את חנותו, והלך אצל סוחרת עשירה אחת ושמה תמר, שהיתה לה חנות גדולה, והיא מינתה אותו לנהל את כל המסחר בחנותה. כעבור חודש, ראה רבי שמחה שההצלחה מאירה פנים, והמסחר פורח ומשגשג, ניגש לתמר הסוחרת וביקש ממנה עשרה אחוזים מכל הריוח שיהיה מכאן ולהבא. והיא, שהאמינה שבזכות צדקתו של רבי שמחה, המסחר שלה מצליח כל כך, הסכימה לבקשתו. לאחר חודש נוסף, דרש עשרים אחוזים, ושוב הסכימה לבקשתו, וההצלחה היתה למעלה מהמשוער. כשהגיע ראש חודש שבט, אמר לה רבי שמחה, היום ש'לום ט'ובה ב'רכה, אני חוזר למסחרי! והלך ופתח את חנותו והצליח בה מאד והתעשר.
כאשר הגיע בערב פסח לרבו החוזה מלובלין, מיד אמר לו רבו, דע לך, כי כל מה שאמרתי לך, אמנם אמת ויציב היה, אבל על "דמעות" כמו שעשית ביום הכפורים לא דיברנו! בדמעותיך בקעת שחקים וגזר הדין התבטל!
וכן מבואר בזוהר הקדוש (פרשת ויחי), שעל ידי דמעות, אפשר לבטל את כל הגזירות, ומנין למדנו זאת? מלאה, שלאה אמנו, נגזר עליה שתהיה נשואה לעשו הרשע. והיא, בתפלותיה ובדמעותיה הקדימה וזכתה ביעקב אבינו ולא ניתנה ביד עשו.
הוסיף מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כי אין הכוונה בכל זה, שיבכה האדם (רק) כדי שיתנו לו פרנסה, שזה דומה לתינוק הבוכה כדי שיתנו לו ממתקים ושוקולד, אלא הבכיות יהיו על מעשיו ומחדליו, שהרי כל הצרות הבאות על האדם באות מחמת מעשיו הרעים, וכמו שאמרו במסכת קדושין (פב.) הֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי. ועל ידי התעוררות התשובה, והדמעות שמעידות שעושה כן מקרב לבו, אז מבטלים וקורעים את גזר דינו, והופכים עליו מדת הדין למדת הרחמים, ויוצא זכאי בדינו, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. (מאור ישראל עמוד ע).
ישמע ה' תפלותינו, ונזכה להכתב ולהחתם לחיים טובים ולשלום, תזכו לשנים רבות, הבנים והאבות.
