בהלכות הקודמות דיברנו בענין החובה לברך "ברכת הגומל", לאדם שהפליג בספינה בלב ים.
נסיעה בנהרות שאינן מלוחים
דנו הפוסקים, במי שהפליג בספינה בנהרות שמימיהם מתוקים. כגון המפליג בנהרות המצויים בערי אירופה, לונדון ופריז, האם עליו לברך ברכת הגומל או לא? והטעם שיש להסתפק בדין זה, הוא משום שהסכנה בהפלגה בים, גדולה לאין ערוך מהפלגה בנהרות השקטים, ואם כן יש לומר שדוקא על הפלגה בים תיקנו לברך הגומל, מה שאין כן על הפלגה בנהר.
ואמנם בהלכה הקודמת הזכרנו את דברי רבינו אברהם בן הרמב"ם, שכתב שאפילו המפליג בנהרות צריך לברך ברכת הגומל. אולם הגאון המשנה ברורה (ריש סימן ריט, בביאור הלכה) כתב, שיש לדון בנהרות שלנו, שאינם מסוכנים כל כך כמו הים המלוח, שיש לומר שאין לברך לאחר שיוצאים מהם את "ברכת הגומל". והעלה להלכה, שלמנהג הספרדים המברכים ברכת הגומל גם לאחר נסיעה (ברכב או ברגל) מעיר לעיר (כמו שנבאר) אף על פי שלא מצויה שם סכנה כל כך, אם כן הוא הדין שעליהם לברך גם על הפלגה בנהרות. אבל למנהג אשכנז, שאין מברכים אלא על נסיעה ממדינה למדינה, אם כן אין לברך אלא על הפלגה בים המלוח, שאז הסכנה מצויה יותר. והביא את דבריו מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. (עמוד שס).
השוחה בים ללא אוניה
כתב הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל: "ודע, שהשוחה בים, ואפילו בים כנרת שהוא סמוך למקום ישוב, ואפילו יש שם מציל באופן קבוע, אף על פי כן דינו כיורדי הים, שהרי כמה פעמים אירעו שם אסונות וטבעו בים". ופירוש דבריו, שאפילו השוחה בים ללא אוניה או סירה, דינו כדין יורדי הים, שבבואם לחוף מבטחים, עליהם לברך ברכת הגומל בפני עשרה בני אדם. ודין זה מתיישב היטב לפי מנהג הספרדים, שאפילו מי ששט בנהר מים מתוקים, מכיון שהוא נכלל בגדר "יורדי הים", עליו לברך הגומל.
אבל הדבר פשוט, שאפילו למנהג הספרדים, אין לברך אלא אם מדובר בשחיה בנהר שאפשר לטבוע בו, אבל אם מדובר בנחל או מעיין שאין בו חשש סכנה כלל, בזה לא גזרו חכמינו לברך ברכת הגומל כלל, וכמו שמפורש בדברי רבנו אברהם בן הרמב"ם, שלא תיקנו לברך אלא על נסיעה שאפשר לטבוע בה, אבל מי שנכנס למעיין מים, כמו שהיו רגילים להתרחץ בדורות הקודמים, בודאי שאינו יכול לברך על כך ברכת הגומל, כי הסכנה ברחצה כזו היתה רחוקה מהמציאות גם בזמן חכמינו שתיקנו את ברכת הגומל, ולכן לא תיקנו כלל ברכה על רחצה כזו.
וכן מי שנכנס לים, ואפילו לים המלוח, אבל לא נכנס אלא מעט, וכגון שהמים לא הגיעו אלא למתניו, מסתבר שאינו צריך לברך הגומל לאחר מכן, שאין זה בכלל "יורדי הים". ומכל מקום כתב הגאון רבי מאיר בראנדסדורפר זצ"ל בשו"ת קנה בושם (ח"א סימן יא), מעשה באחד שהלך לרחוץ בים, והיה הים סוער קצת, אך פתאום התגברה הסערה ונסחף לתוך עומק הים, ובקושי גדול התאמץ בכל כחו לצאת מן הים, עד שהגיע לחוף מבטחים, ושאל האם יברך הגומל, והשיב הרב המחבר (בעל "קנה בושם"), שיברך הגומל אף למנהג אשכנז. והביא דבריו מרן זצ"ל בספרו (עמוד שסא).
מלחים וימאים וחיילים המשרתים בחיל הים
המלחים והימאים, ובכלל זה חיילים המשרתים בחיל הים, אחר שקבלו חופשה, ואפילו למספר ימים, עליהם לברך ברכת הגומל כשישובו לביתם, אף על פי שבדעתם לחזור להפליג בים בתום ימי החופשה. וכן הדייגים, שלפי מלאכתם הם נכנסים בעומק הים כדי לדוג דגים, יברכו בכל שבת ברכת הגומל.
