נאמר בספר תהלים (קלז) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". ובגמרא במסכת בבא בתרא (דף ס:) אמרו, "על ראש שמחתי", שהוא אפר מקלה שבראש החתנים, כלומר, שהיו נוהגים להניח בזמן החופה אפר על ראש החתן זכר לחורבן בית המקדש.
ומנהג זה הובא להלכה בדברי הרמב"ם ומרן השלחן ערוך בזו הלשון: כשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת התפילין, וכמו שנאמר (ישעיה סא) "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר", והתפילין הן שנקראות "פאר". וכן פסקו הרי"ף והרא"ש. וכן נוהגים רבים מעדות האשכנזים, שבזמן החופה, מניחים לחתן מעט אפר על ראשו, זכר לחורבן בית המקדש.
ועלינו להבין מאיזה טעם הספרדים נמנעו ממנהג זה שהובא בפירוש בגמרא?
והסביר מרן הבית יוסף בשם הכל בו, שיש מקומות שנמנעו ממנהג זה, לפי שאנו חוששים שמא אין התפילין של אותו החתן כשרות כדין, ואז יש לחוש שכשם שלא נתקיים בו "אפר תחת פאר", כמו כן לעתיד לבא לא יתקיים בו "פאר תחת אפר", ונהגו משום כן לעשות זכרון אחר, לשבר כוס זכוכית אחר שמברכים שבע ברכות תחת החופה.
וכן אנו נוהגים, שבשעת החופה משבר החתן כוס זכוכית זכר לחורבן בית המקדש.
והמהרי"ט בספר צפנת פענח הוסיף טעם מדוע לשבר דוקא כוס זכוכית, בכדי לרמוז שכשם שהזכוכית יש לה תקנה, שאף על פי שנשתברה, עדיין אפשר להתיכה ולעשות ממנה כוס חדשה, כמו כן ישראל יש להם תקנה, כאשר ה' יתברך עתיד לגאול את עמו גאולת עולמים.
ועורר בענין זה מרן רבינו זצ"ל, שבזמנינו מצוי מאד אפילו אצל בני התורה, מנהג עמי ארצות, שבעת ששובר החתן את הכוס, כל הקרואים ממלאים את פיהם שחוק בקריאת מזל טוב, ופעמים שאף החתן עצמו עושה זאת בגבורה כמנהג הפעוטות, והפכו את כוונת המנהג היפה הזה שנועד לשם עגמת נפש על חורבן בית קדשינו ותפארתינו, ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתינו, למנהג תפל של שחוק וקלות ראש. וכבר עוררו על זה כמה מגדולי הפוסקים. ועל כן נכון הדבר שקודם שמשבר החתן את הכוס, יאמר בפיו "אם אשכחך ירושלים" וכו', ועל ידי כן אולי ילמדו הקהל לאט לאט את הרקע לשבירת הכוס והכל יבא על מקומו בשלום.
