שאלה: האם שייך איסור "מוקצה" בשלג היורד בשבת?
תשובה: כתב מרן הבית יוסף (סוף סימן שי), בשם השבלי הלקט, בשם רב צמח גאון, "מטר היורד בשבת, מותר לרחוץ ולשתות ממנו, אף על פי שלא היו עננים מאתמול". כלומר, אין איסור מוקצה בגשמים היורדים בשבת, וכל שכן שלא שייך איסור מוקצה על מי הגשמים שירדו עוד לפני כניסת השבת.
וכן מוכח עוד ממה שפסק מרן השלחן ערוך (סוף סימן שלח), שמי שנתן כלי בביתו במקום שזולפים מי גשמים, מותר לטלטל את הכלי עם המים שבו. מוכח מכאן, שאין איסור מוקצה במי הגשמים.
[שורש הדבר שאנו דנים בכלל מצד איסור מוקצה במי הגשמים, הוא משום "נולד", וכגון ביצה שנולדה בשבת, שאסור לאכול ממנה עד למוצאי שבת. ולא נאריך כאן בפרטי הדינים השייכים לזה, כי להלכה מבואר בגמרא במסכת עירובין (דף מו.) שלא שייך איסור "מוקצה מחמת נולד" במי הגשמים, אבל במים היוצאים מן המזגן בשבת, יש אומרים שיש בהם איסור מוקצה. ועיין במה שכתב בזה מרן זצ"ל בספר חזון עובדיה ח"ג עמוד קמד) עיין שם].
והגאון רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים, שהיה גדול הדור למעלה מחמשים שנה, כתב בספרו שו"ת הר צבי (עמוד רפח) בזו הלשון: "בשבת, ראש חודש אדר תשי"ז, ירד שלג כבד, ונשאלתי אם יש בו איסור מוקצה ואסור בטלטול. ונראה שהדבר פשוט לגבי שלג שירד בערב שבת, שבודאי אין בו חשש של מוקצה מצד עצמו, כמו שמוכח במסכת שבת ש"מרסקין את השלג לתוך המים", וכיון שהשלג מצד עצמו אין בו חשש של מוקצה, פשוט שגם אם ירד בשבת, דינו שווה לגמרי לדין מטר (גשם) שירד בשבת, שאינו מוקצה".
ולגבי גריפת השלג משטח הכניסה לבית על ידי מעדר וכדומה (כשיש שם עירוב, ומותר לטלטל באותו מקום). כאשר הקרקע מתחת לשלג היא מרוצפת, או מכוסה אספלט וכדומה, אף שיש מחמירים שלא לפנות את השלג לצדדים, משום שהדבר כרוך בטרחה גדולה, והביאו ראיות לדבריהם, מכל מקום למעשה פסק מרן זצ"ל (בספרו שם), שלהלכה יש להקל בזה, ובפרט במקום שיש חשש שיבואו לידי החלקה ונפילה, שאז יש להקל בזה יותר בפשיטות, וכן יהיה מותר לפזר מלח על גבי הקרח, כדי למהר את הפשרתו, שלא יהיה למכשול.
ולסיכום: השלג היורד בשבת, הרי הוא מותר בטלטול בשבת, ומותר לשתות ממנו. ומעיקר הדין מותר לפנות מן הכניסה לבית את השלג לצדי הדרך, (בתנאי שיש שם עירוב וכדומה, שאם לא כן אסור לטלטל בלאו הכי שום דבר).
ואגב שהזכרנו את הגאון רבי צבי פסח פראנק, נספר בזאת, כי הגאון היה מגדולי גאוני ישראל שהאירו את שמי העולם בתורתם וצדקתם. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה ממקורביו, עוד מימי בחרותו, שהיה מרן זצ"ל מגיע לביתו של רבי צבי פסח פראנק, להשתתף בשיעורים שהיה מוסר מידי שבת לטובי הלמדנים בירושלים. שבת אחת, התאחר מעט מרן זצ"ל, וכשכבר ישב הרב פראנק במקומו והחל נושא דבריו, נכנס מרן זצ"ל לחדרו. (היה זה בערך בשנת תשי"ב, כשהיה מרן בן שלושים שנה). תיכף קם הגאון לכבוד מרן זצ"ל, אף שהיה צעיר לימים. וכל תלמידי הרב פראנק המה ראו כן תמהו, מה כל החרדה הגדולה הזאת אשר חרד גאון ישראל מפני אותו אברך צעיר. אחד מהם העז פניו, ופנה לרבי צבי פסח בשאלה, מאיזו סיבה כבוד הרב קם בפני זה ה"פרענק"? השיבו רבי צבי פסח, זה הפרענק יהיה המשיב של הדור הבא!
וגם לאחר מכן במשך רבות בשנים, עמד רבי צבי פסח לימין צדקו של מרן זצ"ל, וחיזקו הרבה מאד, והאיר עליו מאורו הגדול, כמו שכתבנו באריכות בספרי אביר הרועים חלק ראשון וחלק שני.
כל האמור בדברינו, נוגע לעצם טלטול השלג בשבת. אבל שאלת דחיסתו כדי לעשות ממנו מין כדור, וכן בניית דמות או בית על ידי שלג בשבת, נוגעת לאיסור משום "בונה", ויש מגדולי הפוסקים שחיוו דעתם בזה לאסור, והביאו ראיה לזה מלשון הרמב"ם המפורסמת, ש"כל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד - דומה לבנין". ולכן לענין זה אין להקל.
