כתב הרוקח (הובא ברמ"א סימן צה), שלפני שעומדים להתפלל תפלת העמידה, יש ללכת לאחריו שלוש פסיעות, ולאחר מכן יחזור לפניו שלוש פסיעות ויעמוד בתפלה. וטעם הדבר, משום שהוא דרך קירוב והגשה לדבר שצריך לעשות, כמו שנאמר לגבי משה רבינו עליו השלום, שלפני שהתפלל לה' יתברך, נכנס לתוך שלוש מחיצות, חושך, ענן וערפל. והובא מנהג זה בספר כנסת הגדולה ועוד בדברי האחרונים.
ואמנם בספר אליה רבה כתב שאין צריך לנהוג כן, שהרי מנהג זה לא נזכר כלל בתלמוד, ולא בדברי רוב רבותינו הראשונים. אולם בספר משנה ברורה כתב שלמעשה מנהג העולם לעשות כן. והגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת בשלח) כתב, שיש טעם גדול בדבר על פי הסוד, ללכת שלוש פסיעות לאחריו, ושוב לשוב בשלוש פסיעות למקום תפלתו.
ואמנם יש אומרים שמנהג זה נכון דוקא כשהאדם יושב בבית המדרש ללמוד, או שיושב בביתו, ולפתע הגיע זמן התפלה וקם להתפלל, שאז עליו לעשות הכנה לתפלתו, לצעוד שלוש פסיעות, אבל מי שכבר פסע הרבה פסיעות בלכתו לבית הכנסת להתפלל, שוב אינו צריך לדקדק בזה כלל.
והגאון הפרי מגדים כתב, שאף על פי שמי שצעד לבית הכנסת אינו צריך לנהוג כן, מכל מקום מכיון שאין טורח כל כך בדבר, ראוי לנהוג כן.
ולמעשה, הנוהג לפסוע שלוש פסיעות לאחריו ולפניו, תבוא עליו ברכה, אך מנהג הרבה מגדולי רבותינו הספרדים, שלא היו מדקדקים במנהג זה כלל, מפני שסמכו על דברי הפוסקים שלא הביאו מנהג זה, או שסמכו על הפסיעות שבלאו הכי פסעו בלכתם לבית הכנסת להתפלל. וכן ראינו למרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, בזמן שהיה מקום התפלה שלו ממש במקום שהיה יושב, לא היה פוסע לאחריו ולפניו, אלא היה נוהג כדברי מרן השלחן ערוך והפוסקים שלא הזכירו מנהג זה כלל.
