תשובה: כבר הבאנו בהלכות הקודמות את דברי מרן השלחן ערוך שכתב שעיסה (בצק) שעירבו בה דבש או סוכר וטעם התערובת ניכר בעיסה, דין אותה העיסה לאחר האפיה שברכתה בורא מיני מזונות. ולדעת הרמ"א ולמנהג אשכנז ברכת מאפה כזה היא המוציא לחם מן הארץ. ולכן מנהג אשכנז לברך על חלות מתוקות המוציא לחם מן הארץ. ולמנהג הספרדים ברכת החלות הללו בורא מיני מזונות. ורק אם ערבו בבצק כמות גדולה של סוכר ודבש וכדומה, ברכת אותו הבצק לאחר שנאפה בורא מיני מזונות אף למנהג האשכנזים. ולכן על עוגות מתוקות מברכים בורא מיני מזונות אף למנהג אשכנז.
ומכאן נלמד לענין ברכת הפיצה, שאם היא נילושה בחמאה וחלב, וטעם החלב והחמאה ניכר בה (לא כמו עיסה של לחם שמוסיפים בה מעט שמן וסוכר כדי לשפר את הטעם, אלא שיהיה ניכר הטעם של החמאה והחלב ממש) ברכתה לדעת מרן הבית יוסף בורא מיני מזונות. אולם אם לא ניכר בה טעם החלב והחמאה, ברכתה המוציא לחם מן הארץ. ולמנהג האשכנזים, אף אם ניכר בה טעם החמאה והחלב, ברכתה המוציא לחם מן הארץ, אלא אם היא נילושה עם הרבה מאד חמאה וחלב עד שטעם הבצק נשתנה ממש (כמו עוגה) שאז ברכתה בורא מיני מזונות אף למנהג האשכנזים. אלא שפיצה כזו כמעט אינה בנמצא אלא במקומות מועטים.
ומכל מקום כבר ביארנו, שאפילו אדם שבא לאכול עוגה ממש, אם מרבה לאכול מהעוגה במשקל של יותר ממאתים וששה עשר גרם, צריך ליטול ידיו קודם שאכל מהעוגה, ומברך המוציא לחם מן הארץ, ואחר אכילתו מברך ברכת המזון. והוא הדין לגבי פיצה, שאף אם ניכר בעיסה טעם החלב והגבינה, אם בא לאכול ממנה של יותר ממאתים וששה עשר גרם בצק, מברך עליה המוציא ודינה כדין פת לחם. (ובדרך כלל בשני משולשי פיצה כבר יש יותר משיעור זה).
לדעת המהרש"ם (רבי שלום מרדכי הכהן מברעז'ן לפני כשמונים שנה) עיסה שנילושה עם הרבה חלב ומעט מים, ברכתה בורא מיני מזונות אף אם אין טעם החלב מורגש בעיסה. ולכן בהרבה מקומות שמוכרים שם פיצה, נכתב על שלט שהפיצה ברכתה בורא מיני מזונות, אף על פי שטעם החלב אינו מורגש בבצק. אולם לדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אין הדין כן, אלא עיקר ההבחנה אם יש לברך על העיסה המוציא או מזונות, תלויה בטעם העיסה, שיהיה מורגש בה טעם החלב או הסוכר. ולכן אין לסמוך על שלטים אלו לברך על הפיצה בורא מיני מזונות, אלא אם יטעם מעט מבצק הפיצה להבחין אם יש בו טעם חלב אם אין.
