היום יום העצמאות, לקריאת הדברים שכתבנו בענין זה מדברי מרן זצ"ל, לחץ כאן.
שאלה: האם יש איסור לנדור נדרים גם כשהנודר מתכוין לקיימם?
תשובה: ראשית כל נבאר מהו "נדר" שעליו דברה התורה.
בזמנינו רגילים לחשוב, שכאשר אדם אומר "אני נודר לעשות כך וכך", זהו נדר שחייב לקיימו. אולם באמת שבגמרא במסכת נדרים (דף יג.) מבואר שעיקר נדר האמור בתורה הוא ש"יתפיס" איסור בחפץ מסוים שעליו נודר. למשל, שאומר "ככר לחם זו תהא אסורה עלי כמו קרבן" הרי ש"התפיס" את הככר באיסור אכילת קרבנות, וממילא נאסר עליו הככר באיסור נדר.
אבל הלשון שהזכרנו שרגילים בה היום, "אני נודר לעשות כך וכך", לשון זו מתאימה יותר להגדרה של "שבועה", שאדם נשבע לעשות איזה דבר.
ומכל מקום מבואר בדברי הפוסקים ומרן הבית יוסף (ביורה דעה סימן רו וסימן רלט) שאף הנודר בלשון המקובלת יותר בזמנינו, כגון שאומר "אני נודר שאוכל עמך היום" או שאומר "אני נודר שלא אוכל איתך לעולם" גם כן מתחייב במה שאמר בתורת "נדר". ולכן אם האדם שנדר יתחרט אחר כך וירצה להתיר את נדרו, עליו ללכת לתלמיד חכם רציני, שימצא לו פתח וחרטה לנדריו ויתיר לו הנדר בפני שלשה הכשרים לדון.
ובגמרא במסכת שבת (דף לב:) תניא, רבי נתן אומר, בעון נדרים מתה אשתו של אדם. כלומר, מי שמזלזל בנדרים, הדבר גורם לכך שחלילה אשתו תסתלק מן העולם. ולמדו כן מן הפסוק. רבי אומר, בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים שנאמר (בקהלת פרק ה), "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא, לָמָּה יִקְצֹף הָֽאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ", איזה הן מעשה ידיו של אדם? אלו הם בניו ובנותיו.
ובגמרא במסכת גיטין (דף לה.) אמר רבי יהודה אמר רב, מעשה באדם אחד בשני בצורת (בשנים שלא ירדו גשמים) שהפקיד דינר זהב (מטבע) אצל אלמנה, והיא הניחה את הדינר בכד של קמח, ובטעות אפתה לחם מאותו קמח עם הדינר שבתוכו ונתנה את אותו הלחם לעני. לימים בא בעל הדינר ואמר לה, תני לי את דינרי, אמרה לו, "יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהנתי מדינרך כלום",כלומר, נשבעה אותה אשה בחיי בניה, שלא נהנתה מאותו דינר. (ומה שלא נאמר בגמרא "אחד מבני" הוא בכדי שלא לפתוח פה לשטן, שהקורא את דברי הגמרא נמצא שאומר כן על אחד מבניו ח"ו). אמרו, לא חלפו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה, וכל זאת משום שסוף סוף היא נהנתה מאותו דינר בכך שהכיכר שנתנה לעני הייתה גדולה יותר בזכות אותו דינר שנשכח בתוכו.
כששמעו חכמים את הדבר אמרו: ומה מי שנשבע באמת (כלומר שלא הייתה כוונתה לשקר) נענש כל כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה!
תניא בסוף פרק שני ממסכת נדרים, לעולם אל תהא רגיל בנדרים. ואמר שמואל, כל הנודר נדר, אף על פי שבסופו של דבר מקיימו, בכל זאת נקרא רשע. וכן שנה רב דימי אחיו של רב ספרא, כל הנודר, ואף על פי שמקיימו, נקרא חוטא. ולמדו כן מן הפסוקים, ובגמרא בתלמוד ירושלמי אמרו, איחר אדם נדרו, פנקסו נפתח, כלומר שמדקדקים במעשיו לדון אותו מפני שהוא נודר נדרים. ולכן חובה על כל אדם להזהר להתרחק מאד מעניני שבועות ונדרים, וכתב הרא"ש וכן פסק מרן השלחן ערוך, שאף נדרים של מצוות לא טוב לנדור, כגון לומר "אתן מטבע זו לצדקה", אלא יאמר תמיד "בלי נדר". וכל זאת מפני חומרת עניני שבועות ונדרים כמו שביארנו.
