בהלכה הקודמת נתבאר הדין שאסור לישב בתוך ארבע אמות (כשני מטרים) של המתפלל תפלת העמידה. ובטעם האיסור נאמרו כמה טעמים ונביאם בקצרה.
הטעם הראשון הוא משום ששכינה שרויה בתוך ארבע אמותיו של המתפלל, ומכיון שמקום התפלה אדמת קודש הוא, אסור לישב שם. וטעם זה כתבו בעל הלכות גדולות ועוד. וכן נראה מדברי הזוהר הקדוש.
והטור והגאונים כתבו בטעם האיסור, משום שכשיושב סמוך לחבירו המתפלל, נראה הדבר כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים (שהרי הוא מתפלל) אבל הוא אינו מקבל עליו עול מלכות שמים.
והמאירי כתב בטעם האיסור, שהוא בכדי שלא יתבייש המתפלל אם חבירו ישים לב לכך שהוא מתפלל על צרכיו (האישיים) וכן כתב בספר המכתם, שטעם האיסור הוא בכדי שלא לבייש את המתפלל, משום שהיושב מסתכל על המתפלל בתפילתו כשהוא בוכה, ומתבייש המתפלל. (ה"ד בספר הלכה ברורה).
אם היה היושב כנגד המתפלל עוסק בתפילה או בקריאת שמע וברכותיה, או בפסוקי דזמרא או באמירת הקרבנות שלפני התפילה, רשאי לשבת בסמוך למתפלל בין מצדדיו ובין מלפניו. וכן אם אדם חלש או זקן מופלג, רשאי לשבת בסמוך למתפלל כל שניכר הדבר שיושב שם מחמת חולשתו, ואם יכול בנקל להתרחק מארבע אמותיו של המתפלל, צריך לעשות כן. אולם כל זה דוקא מצידי המתפלל, אבל מלפניו יש להחמיר אף באדם חלוש. (מה שאין כן העוסק בתפילה, שרשאי לשבת אף בסמוך למתפלל מלפניו.)
אם היה יושב כבר, ובא אחר להתפלל שמונה עשרה בצדו בתוך ארבע אמותיו, מעיקר הדין אינו צריך לקום ממקומו, שהרי הוא יושב שם מתחלה, והמתפלל בא לתוך גבולו. (ומדת חסידות שיקום ממקומו אף באופן שהמתפלל בא לגבולו). וכל זה דוקא כשהמתפלל בא מצדדיו, אבל אם בא להתפלל באופן שנמצא היושב מול פני המתפלל, משמע מדברי מרן השלחן ערוך שצריך שיקום היושב ממקומו, אף שהמתפלל בא לגבולו.
