בהלכה שפורסמה אתמול, הזכרנו את דברי רב המנונא (בגמרא בברכות לא.) שיש ללמוד כמה הלכות בענייני תפילה מתוך הפסוקים המתארים את תפלת חנה שהתחננה לפני ה' שיולדו לה ילדים, ונדרה נדר לה' שאם יולד לה בן הוא יוקדש לעבודת ה', ואחר כך בירכה עלי הכהן שהיה גדול הדור, שימלא ה' את שאלתה.
ובהמשך הפסוקים נאמר כי חנה זכתה לבן וקראה שמו שמואל, ואחר שגדל הנער שמואל הביאתו אמו אל משכן ה' בשילה, והביאוהו לפני עלי הכהן להראותו שנתקיימה ברכתו ונבואתו, וכה אמרה חנה לעלי הכהן "אנכי האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה', אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו".
וממה שנאמר אנכי האשה הנצבת "עמכה" בזה להתפלל, למדו בגמרא, מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל. שהרי מתוך מה שאמרה חנה הנצבת (כלומר עומדת) "עמכה" מוכח שגם עלי הכהן היה ניצב על עמדו כמותה בעת שהתפללה, וזאת לפי שאסור לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל, וכך פירש רש"י בגמרא.
אבל התוספות כתבו, שאילו נאמר היה בפסוק "עמך", היה משמע באמת שעלי ניצב על עמדו בתוך ארבע אמותיה של חנה, וכמו שפירש רש"י, אבל מכיון שנאמר "עמכה" בה"א, דקדק לכתוב כן משום שעלי לא היה בתוך ארבע אמותיה אלא בחמישית (כלומר האות ה"א שנוספה במילה עמכה באה לרמוז שהיה עלי יושב באמה החמישית, כי האות ה"א גימטריא חמש) ולכן יכול היה עלי לשבת. ושיעור ארבע אמות הוא כמעט שני מטרים.
וממה שנאמר הנצבת "בזה" למדו ששיעור האיסור לישב בסמוך למתפלל הוא ארבע אמות, כי "זה" בגימטרייה שנים עשר, ארבע אמות לימין המתפלל, ארבע לשמאלו, וארבע לפניו, סך הכל שנים עשר. ולפיכך מעיקר הדין מותר לשבת מאחורי המתפלל אף בתוך ארבע אמותיו, אולם למנהג האשכנזים יש להחמיר בזה אף לאחריו, ולסברתם "זה" רומז לארבע אמות מלפניו וארבע מלאחריו, ועוד ארבע אמות לצד המתפלל, משום שאין צורך ללמדינו ברמז מיוחד לשני צידי המתפלל, שהרי דבר פשוט הוא שאין לחלק בין צד ימין לצד שמאל. ולכן שני הצדדים נחשבים לאחד.
ובספר הלכה ברורה להרב הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, כתב שנכון להחמיר בזה אף למנהג הספרדים, שלא לשבת סמוך למתפלל אף מאחוריו. וכן נראה מדברי הפרישה ועוד פוסקים.
