תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן ח) כתב, לגבי אדם הלובש טלית, והוא פושט את טליתו על מנת ללובשה שוב מיד לאחר מכן (כגון שהוא משאילה לכמה דקות לאדם אחר), שעליו לברך שנית בשעה שהוא חוזר ללובשה. והרמ"א כתב, ויש אומרים שכל שהיה בדעתו מתחילה לחזור ולהתעטף בטלית, אינו חוזר ומברך. והסכימו רבותינו האחרונים לדברי הרמ"א בזה, שכל שמתחילה חשב לחזור וללבוש מיד לאחר מכן את הטלית, אינו חוזר ומברך עליה שנית.
ואף על פי שאנו פוסקים בדרך כלל על פי דעת מרן הקדוש שקבלנו הוראותיו, מכל מקום כתב הרב חיד"א, שבענין כזה שדעת הרבה מהפוסקים היא שלא כדעת מרן, יש לנו לחוש לאיסור ברכה לבטלה אף נגד דעת מרן השלחן ערוך. ולכן העיקר להלכה שכל שמתחילה היה בדעתו לחזור וללבוש את הטלית, אינו חוזר לברך עליה.
ומעתה נראה לכאורה שהוא הדין לגבי מזוזה, שמכיון שבשעה שהסיר את המזוזה היה בדעתו לחזור ולקבעה, לכן לא יברך עליה בשעה שחוזר לקובעה.
אלא שיש לחלק בין הנדונים, שהרי במזוזה, זה שמסירה אינו יודע בודאות אם יחזור לקבעה בפתח ביתו, שהרי הוא מוציאה לבדיקה לראות אם היא כשרה, ואם ימצא שאינה כשרה, יצטרך לקבוע בפתח מזוזה אחרת. נמצא שאין הדבר ברור שיחזור לקבוע את המזוזה, ובמקרה כזה, גם בדין הטלית חוזר ומברך, וכגון שהוא פושט את הטלית ואינו יודע אם יחזור להתעטף בה שנית, שלכל הדעות חוזר לברך. ואם כן הוא הדין בנדון דנן, שהואיל ואינו יודע בודאות שיחזור לקבוע את המזוזה הזו, חוזר ומברך עליה "לקבוע מזוזה".
ואמנם יש מרבותינו האחרונים שעדיין כתבו שאין לברך על קביעת המזוזה בשנית, מכל מקום העיקר להלכה שהחילוק הנ"ל הוא הנכון, שמכיון שאין הדבר ברור שיחזור לקבוע את אותה המזוזה בפתח ביתו, הרי שלכל הדעות צריך לברך כשקובעה פעם שניה. וכן כתב הגאון רבי בנימין ארואץ בתשובה שנמצאת בספר אדמת קודש, והוסיף שכן ראה לחסידים ואנשי מעשה, שהיו מברכים כאשר היו קובעים מזוזה פעם שניה. וכתב שהרצה את דבריו לפני רבינו גדליה חיון, והלה הסכים לכל דבריו, והביא להם סמך. ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל הוסיף עוד שכן מבואר בפירוש בדברי ספר האשכול.
ועל כן העיקר להלכה, שהמסיר מזוזה מפתח ביתו על מנת לבודקה אם היא כשרה, ולאחר מכן בכוונתו לקובעה שנית בפתח ביתו, עליו לחזור ולברך "לקבוע מזוזה" בשעת קביעתה.
