היום הששי מימי האבל למרן זצ"ל
מרן רבינו הקדוש זכרו לברכה, (הרינו כפרת משכבו), היה איש שלם. שלם בתורתו ושלם במעשיו.
אילו היה מרן זצ"ל חי בימים כתיקונם, הוא לא היה זקוק לעסוק בקירוב אחים תועים, ולא בהנהגה מדינית. כי מרן היה גאון הגאונים ומופת השקדנים. כל מהותו היתה אך ורק תורה ושקידת התורה.
אולם רבינו הבין היטב, כי "אם אין אני לי מי לי", אם לא הוא ירד לעם, ויקרבם לתורה, יהיו העם נדחים, וחס ושלום תשתכח תורה מישראל. לכן קיבל עליו את ההחלטה, שעם כל גדולתו התורנית, עליו להתעסק עם העם, לקרב רחוקים, להרבות בשיעורי תורה.
וכבר פירסמנו בעבר את דברי מרן זצ"ל, בהקדמת ספרו "טהרת הבית" על הלכות נדה, אשר נתחבר במסירות נפש בימים שהיה מוטל על הרב עול הציבור הרבה מאד, וכה כתב שם: אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותי ברבים כדי להתמסר יותר לעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, ואם אין אני לי מי לי? ורעיוני על משכבי סליקו (כלומר נרדם מתוך מחשבה זו), והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים מבבל זצ"ל (מחבר "בן איש חי") אשר בא לבקרני בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה, והתישב על יד השלחן, ראה לפניו את אחד מחיבורי, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר, טוב מאד. ושאל אותי, האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים בדברי תורה ומוסר, כאשר היתה באמנה איתי, עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך בימים אלה להופיע ברבים בדרשות כאשר חנני ה', ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה שליט"א (זצ"ל, שהוא קרובו של רבי יוסף חיים). אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה (שומר) את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי, בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחוז מזה וגם מזה אל תנח ידיך,(כלומר המשך לעסוק בחיבוריך אך אל תפסיק את הופעותיך בציבור), כי יש נחת רוח מאד לפני ה' יתברך בזיכוי הרבים ששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא. ואיקץ והנה חלום.
כך בכל דבר ודבר, היה רבינו זצ"ל שלם. כשהיה יושב בבית הכנסת שלו בשכונת רחביה בירושלים, הרי הוא היה רב בית כנסת במשרה מלאה. מקדים להגיע לתפלה, ומנהל את בית הכנסת כראוי. בכל תפקיד ותפקיד, הוא מיצה את יכולותיו להרבות טובה בעולם.
נביא רק דוגמא אחת. כשהיה מרן זצ"ל רב העיר תל אביב, הוא לא סמך על קודמיו בתפקיד, והחל עורך ביקורות באטליזים שבעיר, לעודד את המשגיחים להקפיד על ההלכה. לכל מקוה טהרה מינה רב משיב, שתוכלנה האחראיות לפנות אליו בשאלותיהן. הוא היה מכנס בעצמו את האחראיות ללמדם כיצד יש להתנהג, בנועם ובדרך ארץ, ועל פי ההלכה.
פעם נצנצה רוח הקודש אצל מרן. בוקר אחד, נתעורר מרן לבדוק, כיצד מולחים את רגלי הבהמות שבאטליזים. הוא זימן אליו את ראש מחלקת הכשרות, ושאל אותו, אמור נא לי, כיצד אתם מולחים את הרגליים? השיבו הלה, ישנה אשה אחת, צדקת, שהיא יוצאת בכל פעם, אוספת את הרגליים מכל האטליזים, מולחתן בביתה, ואחר כך מחזירתן לאטליזים.
זימן אליו מרן את אותה אשה צדקת, אמר לה, בתי, כיצד את מולחת את רגלי הבקר? השיבתו כיצד היא נוהגת, ושהכל על פי הדין, כי היא היתה בקיאה בעניני מליחה. בכל זאת לא הרפה מרן זצ"ל, ושאלה, מנין את אוספת את רגלי הבקר? השיבתו, אני עוברת לכל אורך שוק הכרמל, ואוספת את הרגליים, ורושמת אצלי כמה רגליים קיבלתי מכל איטליז. לאחר מכן אני מחזירה לכל אחד לפי המספר שרשמתי. שאלה מרן, האם את לוקחת רגליים מכל האטליזים, השיבתו, בודאי! אפילו מהאטליזים הלא כשרים אני לוקחת! מיד הבינו כל השומעים, כי אותה אשה הכשילה בטעות את הרבים, כי היתה מערבת רגליים של טריפה עם רגליים כשרות, ואיש לא ידע מכך, עד שבדק זאת מרן. (מפי ראש לשכתו, הרה"ג רבי ישראל ריוח שליט"א, שהיה אהוב ביותר על מרן זצ"ל). כל הציל רבים מעוון כדרכו בקודש.
נלך בדרכיו, החלש יאמר גבור אני! כל אחד ימצה את כוחותיו, להרבות טובה בעולם, לזכות את הרבים, לעשות הכל בשלימות, להגדיל תורה ולהאדירה.
---------------------------------
הפלגה בספינה קודם השבת
להלכה הבאה ישנם השלכות לכמה ענינים שנדון בהם בימים הבאים.
הפלגה בספינה סמוך ליום השבת
בברייתא במסכת שבת (דף יט.) תנו רבנן, אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, במה דברים אמורים? לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה שפיר דמי. כלומר, אסור להפליג בספינה בתוך שלשה ימים שקודם השבת. וכל האיסור הוא דוקא כאשר נוסע לדבר הרשות, כגון שנוסע לטייל וכדומה, אבל אם נוסע לדבר מצוה, כגון שנוסע לארץ ישראל, מותר להפליג בספינה אפילו בתוך שלשה ימים שקודם השבת. וכדברי הברייתא, פסקו להלכה רוב רבותינו הראשונים, וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רמח סעיף א).
טעם האיסור להפליג קודם השבת
נחלקו רבותינו הראשונים, בטעם האיסור להפליג בספינה לפני השבת. ועיקר הטעם בזה (שנפסק להלכה) כתב רבינו הרי"ף, שכל שלשה ימים ראשונים שאחר ההפלגה, האדם עלול לסבול מנענוע הספינה, כמו שנאמר (בתהלים קז) "יחוגו וינועו כשיכור", ואי אפשר לקיים מצות עונג שבת, ומשום כן אסרו רבותינו להפליג שלא לדבר מצוה. אבל הנוסע לדבר מצוה, פטור ממצות עונג שבת, משום ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה", ולכן לא אסרו עליו להפליג סמוך לשבת.
וכדברי הרי"ף כתב גם תלמידו הרמב"ם (בפרק ל מהלכות שבת), שאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת "כדי שתתיישב דעתו עליו קודם השבת ולא יצטער יותר מדאי". וכן כתב מרן השלחן ערוך בזו הלשון: "מה שאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, הטעם הוא משום עונג שבת, שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער ובלבול".
הדין בים המלוח, ובנהר שאינו מלוח
מאחר וטעם האיסור בזה, הוא משום ביטול עונג שבת, כתבו רבותינו הראשונים, ומרן השלחן ערוך, שאיסור זה נוהג דוקא כאשר מפליג בספינה בים, שמימיו מלוחים, אבל המפליג בנהר שמימיו מתוקים, רשאי להפליג אפילו בערב שבת, מאחר ומחלת הים באה מחמת מליחות המים בצירוף תנועות הספינה, אבל בנהר שמימיו מתוקים, אין לחוש לזה כל כך.
(יש עוד פרט הנוגע להפלגה סמוך לשבת, שאין להפליג בערב שבת אפילו בנהרות המתוקים, אלא כשיש במים עומק שמשטח תחתית הספינה עד לקרקעית הנהר יש למעלה מעשרה טפחים, שהם כשמונים סנטימטר, אבל אם ידוע בבירור שאין בעומק הנהר שמונים ס"מ מקרקעית הספינה, אסור להפליג בו בערב שבת, משום איסור תחומין. וראה בחזון עובדיה שבת ח"א עמוד קח).
הדין בזמנינו
וכבר כתבנו בעבר, שאין להפליג בזמנינו בספינה שהיא מונהגת על ידי יהודים, או שרוב נוסעיה יהודים, כאשר ידוע שהנוסעים ישארו בתוכה בשבת, מאחר והמציאות היא שמחללים את השבת באותן ספינות שלא לצורך פיקוח נפש, וגם פעמים רבות הדלתות והברזים בספינות מופעלים על ידי חשמל, באופן שאין אפשרות שאדם שומר תורה יוכל להפליג בספינה כזו כשיודע שהיא עשוייה לפעול בשבת. ורק אם ידוע לו שלא קיימים חששות כאלה, והספינה מופעלת על ידי גויים, ורוב הנוסעים הם גויים, אז מותר להפליג בימים ראשון, שני, שלישי ורביעי. (עיין חזון עובדיה שבת ח"א עמוד קז).
ובהלכה הבאה הדברים יתבארו יותר.
