שאלה: האם הבטחון בהקדוש ברוך הוא, מסייע גם למי שאינו ראוי לטובה ממנו?
תשובה: בגמרא במסכת מנחות (דף כט:), שאלו, מהו פירוש הכתוב (ישעיה, כו) "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד, כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים"? והשיבו: כל התולה בטחונו בהקדוש ברוך הוא, הרי הוא לו מחסה ועוז, בעולם הזה, ולעולם הבא. ובירושלמי במסכת ברכות (פרק ה הלכה א) אמרו: לעולם לא יהיה פסוק זה זז מפיך, "ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך"!
ומכלל הדברים אנו למדים בודאי, שעצם הבטחון בהקדוש ברוך הוא, גורם לאדם טובה גדולה, וכמו שאמרו במדרש (תהלים לב, רמז תשיט), רבי אליעזר אומר, אף למי שאינו הגון, ובוטח בה', נאמר עליו "והבוטח בה' חסד יסובבנו".
וכן במדרש (שוחר טוב סימן קמא) אמר דוד המלך עליו השלום: רבון העולמים! אני, אף על פי שאין בי מעשים טובים, מכל מקום, על חסדך בטחתי! ה' קראתיך חושה לי! האזינה קולי בקראי לך!
וככל שיתרגל האדם עוד ועוד במדת הבטחון, ילך ויתחנך להשליך על ה' יתברך את כל יהבו. כמו שנאמר, "השלך על ה' יהבך, והוא יכלכלך". ועל ידי זה יזכה לרוב טובה ותשועה מאת ה' מן השמים.
וכמה אנשים פשוטים יש בישראל, ובפרט בדור שלפנינו היו מצויים מאד, שהיתה נטועה בלבם מדת הבטחון באופן נפלא מאד, וזכו להוושע באופנים שונים למעלה מגדר הטבע.
ומעשה שאירע להגאון המהר"ל מפראג, שבצעירותו, השתדך עם הנערה המשכילה אשת חיל ויראת ה', מרת פֶערְל, בתו של הגביר רבי שמואל ב"ר יעקב, שהיה עשיר מופלג ומקורב למלכות, והגביר, הבטיח לשלם במיטב כספו נדוניא ביד רחבה, וגם את כל הוצאות הנשואין נטל על עצמו.
אולם גלגל הוא שחוזר בעולם, וכעבור מספר שבועות, ירד הגביר מנכסיו ונתרושש מאד, עד שנאלץ לשלוח מכתב ממרחקים אל החתן, שאין לו אפשרות לעמוד במה שהבטיח, ולכן הוא נותן לחתן רשות למצוא לו שידוך אחר. (ובימים ההם, ללא סיוע מצד המחותן, לא היה שום קיום לבית שיבנו הזוג הצעיר).
החתן השיב, שהוא בוטח בה', שבסופו של דבר עד הנשואין הכל יבוא על מקומו בשלום. ורק אם המחותן ישיא את בתו לאדם אחר, הוא ישקול בדעתו מה לעשות. אבל כל זמן שהנערה ממתינה לו, הוא מצפה לישועת ה', ותשועת ה' כהרף עין. כך המשיך המהר"ל בלימודו, בשקידה רבה ובקדושה יתירה, ביתר שאת ויתר עוז.
הכלה, בראותה את המצב העגום בביתה, עשתה לעצמה חנות קטנה לממכר מוצרי מאפה, לחם ועוגות, כדי לפרנס את הוריה. ואז היתה שעת חירום ומלחמה בין המדינות.
והנה יום אחד, הופיע חייל פרש, רוכב ודוהר על סוס, ובהגיעו אל החנות, נעץ את הרומח שבידו לתוך כיכר לחם אחד, ורצה להמשיך בדרכו עם הכיכר בלי לשלם עבורו. אז אחזה הכלה ברסן הסוס, ובכתה לפני הפרש, והתחננה לפניו, כי ענייה סוערה היא, ועליה לפרנס את הוריה הזקנים. ענה לה הפרש, האמיני לי, כי זה שלשה ימים שלא אכלתי לחם, וכסף מזומן אין בידי, והנה אני רוכב על הסוס, ותחתי כר אחד, קחי את הכר תמורת הכיכר, ותוך שהוא מדבר, שמט את הכר מתחתיו, וזרק אותו לחנות.
לימים, פתחה הכלה בסכין את תפירות הכר, ומצאה שכל שורה ושורה מלאה דינרי זהב, ונתעשרו עושר רב. ואז היתה הכלה בת עשרים ושמונה שנה, (וקראו לה "פערל, מרגניתא דלית לה טימי"). ויכתוב המחותן, וישלח אל הרב החתן, שהגיע עתו עת דודים, כבן שלושים ושלוש שנה, שברוך ה' יוכלו לערוך הנשואין כהלכה. ויסע אליהם החתן, וחגגו את הנשואין ברוב פאר והדר. (וראה בארוכה במאור ישראל דרושים, עמוד שמט).
