ביום ששה בסיון חל יום חג השבועות, לאחר ימי ספירת העומר שנמשכו ארבעים ותשעה ימים שהם שבעה שבועות, ולכן הוא נקרא חג "השבועות", וכמו שנאמר: שבעה שבועות תספור לך וכו', חג שבועות לה' אלהיך.
אמרו רבותינו, למה תלה הכתוב יום חג השבועות בספירה, מה שאין כן בשאר מועדות, (שהרי לפני סוכות ופסח אין אנו מונים כלל.) לפי שכאשר נתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהם עתידים לקבל את התורה לסוף חמישים יום ליציאתם (דהיינו יום שישה בסיון), שנאמר, בהוציאך את העם ממצרים "תעבדון" את האלהים על ההר הזה, נ' יתירה של "תעבדון" במקום "תעבדו", לרמוז שמקץ נ' יום לצאתם ממצרים יקבלו את התורה בהר חורב, ובצאת ישראל ממצרים מרוב חיבה היו מונים בכל יום ויום, הרי עבר יום אחד, הרי עברו שני ימים, וכן הלאה, מפני שהיה נראה בעיניהם כזמן ארוך מתוך חיבתם הגדולה לתורה הקדושה, והיו מצפים ומייחלים לקבלת התורה, לכך נקבעה הספירה לדורות.
כתב בספר משאת בנימין, וכן כתב הט"ז (הטורי זהב, הוא הגאון רבי דוד בן רבי שמואל הלוי, אב בית דין באוסטרהא לפני למעלה משלוש מאות שנה, וסיפר הגאון רבי שאול נתנזון בעל שו"ת שואל ומשיב, שפעם אחת קרה מקרה שנפתח קברו של הט"ז ומצאוהו שלם בגופו ובלבושו, וכאיש אלוקים דמה.) שמכיוון שנאמר בתורה "שבע שבתות תמימות תהיינה" ו"תמימות" היינו שלימות, לכן אין לקדש על היין בליל חג השבועות אלא עד שיסתיים יום הארבעים ותשע לעומר, לכן אין לקדש על היין אלא עשרים דקות אחר השקיעה, שאז יהיה ודאי לילה. ויש חולקים על זה, וסוברים שמותר לקדש על היין מייד אחרי שקיעת החמה, וגם להמחמירים כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאין צריך להיזהר בזה אלא לעניין הקידוש, אבל תפילת ערבית אפשר להתפלל גם קודם לכן.
