שאלה: האם יש לברך ברכת שהכל על גומי לעיסה (מסטיק)?
תשובה: הנה דנו אחרוני זמנינו האם יש לברך על גומי לעיסה (מסטיק) ברכת שהכל נהיה בדברו. שהרי בשעה שאוכל אדם מן הגומי לעיסה, אין הוא בולע את גוף המסטיק, וגם בגוף המסטיק אין טעם כלל, רק הוא טפל בעצמו, וכל טעמו הוא מחמת מיעוט מיני מתיקה שמכניסים בו, ואם כן יש להסתפק אם ראוי לברך על דבר כזה אם לאו.
והרה"ג רבי משה לוי ז"ל (ר"מ בישיבת כסא רחמים בבני ברק, שהיה שקדן עצום בתורה, ונפטר בדמי ימיו לפני מספר שנים), כתב בספרו ברכת ה', שאין לברך כלל על גומי לעיסה, ואף שמרגישים מתיקות בתחילת לעיסת הגומי לעיסה, מכל מקום אין בטעימה זו חשיבות של אכילה ושתיה, ועל כן אין לברך עליו.
והביא ראיה לדבריו, ממה שכתב המגן אברהם (סי' תקסז) לגבי דין תענית, כגון יום עשירי בטבת, שאסור לאכול בו שום דבר, ומכל מקום מותר לשרוי בתענית לטעום מן התבשיל ולפלוט ממנו, אף על פי שמתכוין להנאה. כלומר, מותר (לפי דעת המגן אברהם) לאדם שהוא בתענית לטעום איזה דבר מאכל, אבל לא לבלעו, אף על פי שבודאי הוא מתכוין להנאתו, שהוא מרגיש מעט מטעם המאכל בשעה שנכנס לפיו, וגם אי אפשר שלא נכנס מעט שבמעט מגופו של התבשיל לתוך גופו של האוכל ממנו, מכל מקום הואיל ואין זו דרך אכילה, מותר לעשות כן בתענית, ואין זה נחשב כמי שאכל בתענית.
ומכאן כתב בספר ברכת ה' להוכיח שאין לברך על גומי לעיסה, שהרי בלי ספק שווה דין זה של טעימת התבשיל ללא בליעתו, לדין טעימת גומי לעיסה, ואם מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, כמו כן אין לברך על טעימה כזו, ואם כן גם על גומי לעיסה אין לברך. (וכדברי המגן אברהם כתבו ההגהות מימוני, ואף אם אין הלכה כדבריהם לענין תענית, מכל מקום לענין ברכות היה לנו לחוש לדבריהם מטעם ספק ברכות להקל).
אולם מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כתב שמדברי המגן אברהם אין ראיה כלל, שכן המגן אברהם עצמו כתב לענין תענית, שטעם הדבר שמותר לטעום כך מן התבשיל, הוא משום שלא היתה בכוונת האדם המתענה לקבל עליו תענית בחומרה כזו שלא יטעם טעימה שכזו מן התבשיל, והואיל ואין זו דרך אכילה, אלא דרך טעימה, אין טעימה זו סותרת לתענית שנמצא בה. אולם לענין הנאה מן התבשיל, בודאי שזה הטועם ממנו נהנה ממנו, ואם כן גם לשיטת המגן אברהם שיהיה מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, מכל מקום יהיה חייב לברך עליו, הואיל ואסור "להנות" מן העולם הזה בלא ברכה. ודין ברכה אינו תלוי כלל באכילה או טעימה, אלא תלוי הוא בהנאת החיך, והואיל וזה הטועם גומי לעיסה ומרגיש בו מתיקות נהנה ממנו, הרי פשוט שחייב גם בברכה עליו.
לכן העיקר להלכה, שהלועס גומי לעיסה, חייב לברך עליו ברכת שהכל נהיה בדברו, שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל בקדשים, וזה הלועס ממנו, נהנה מטעמו, ועל כן חייב לברך קודם שילעס אותו, וכן היא הסכמת גדולי הדור. ואסור ללועס לדבר עד שיטעם טעם הגומי לעיסה, ויבלע מטעמו מעט, שאז נחשב הדבר כאילו התחיל כבר באכילה שמותר לו לדבר.
