שאלה: מי שהיה חולה בשפעת, ולא היה בכלל סכנה ממש, רק נחלה עד שנאלץ לשכב במטה, האם צריך לברך הגומל? ומה הדין אם חלה באיזו מחלה אך לא הרגיש בתסמינים?
בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי, כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.
חולה שהתרפא
ובענין מה שכתבנו שחולה שנתרפא צריך לברך הגומל, כתב הרמב"ן בספר תורת האדם, "לענין ברכת הגומל לחולה שנתרפא, לאו דוקא בחולה שיש בו סכנה, אלא כל שעלה למיטה, צריך להודות בברכת הגומל, שכל שעלה למיטה דומה למי שהעלוהו לגרדום לידון, שצריך פרקליטים (סנגורים) גדולים להנצל, וברחמי הקדוש ברוך הוא הזמין לו פרקליטים טובים על ידי מצות ומעשים טובים שעשה". עד כאן.
וכיוצא בזה כתב הרשב"א בתשובה, ועוד מרבותינו הראשונים. ורבינו המאירי הביא את דעת האומרים שאין צריך לברך הגומל אלא חולה שיש בו סכנה, וכתב, ואין אני מודה בכך, אלא כל שעלה למיטה וירד מברך הגומל, שהרי הוא כמי שהעלוהו לגרדום לידון.
ולענין מעשה פסק מרן השלחן ערוך (סימן ריט סעיף ח): על כל חולי צריך לברך הגומל, אפילו אינו חולי של סכנה, אלא כל שעלה למיטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום. והרמ"א בהגה כתב, ויש אומרים שאינו מברך אלא על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל, וכן נוהגים באשכנז. עד כאן. ובאמת שאף למנהג האשכנזים, יש אומרים שעל כל חולי שנאלץ לשכב במטה, צריך לברך הגומל.
והמנהג פשוט אצל הספרדים ובני עדות המזרח לברך הגומל על כל חולי אף על פי שאין בו סכנה, ובלבד שהיה מרותק למטה בחוליו.
לכן לענין השאלה, מי שחלה בשפעת בצורה רצינית, עד כדי כך שהיה שוכב במיטה, כאשר יבריא בחוליו, עליו לברך ברכת הגומל בפני עשרה בני אדם מישראל. אבל אם חלה באופן שלא הרגיש כלל בתסמיני המחלה, אינו רשאי לברך ברכת הגומל, כי על ענין כמו זה לא תיקנו רבותינו ברכה. אולם, "טוב להודות לה'", ויודה בפיו בפרקי תהלים וכדומה. אך לא בברכה ממש.
