נאמר בתורה "והיה מחניך קדוש", ומכאן שאסור לדבר בדברי תורה ולהתפלל ולעסוק בשאר עניני קדושה בבית הכסא ובשאר מקומות המטונפים. וכמו כן אסור להתפלל או לדבר או להרהר בדברי תורה כאשר עומד לפניו דבר מטונף, כגון צואת אדם, או לול תרנגולים, או דיר עיזים וכדומה, שנאמר והיה מחניך קדוש.
ואם טעה אדם ובירך או התפלל כשיש לפניו צואת אדם, לא יצא ידי חובתו, וחייב לחזור ולהתפלל. ואפילו אם אין שם ריח רע, כל שהתפלל כנגד צואה, חייב לחזור ולהתפלל.
ובכלל הדבר, אסור להתפלל או לדבר בדברי תורה במקום שיש שם ריח רע. כגון שיש דליפה של ביוב, או במקום שיש שם שדות מזובלים בגללי בהמה וריח רע מצוי שם, וכן במקום שיש שם תינוק עם חיתול מלוכלך, אסור בהחלט להתפלל שם, ואפילו אם אינו מריח את אותו הריח, כל ששאר בני אדם מריחים אותו, אסור להתפלל שם.
וכתב המגן אברהם, שהוא הדין במקום שהיה שם ריח רע מחמת צואה וכדומה, ואחר כך ניקו את המקום, אבל עדיין לא נדף הריח לגמרי, שאסור להתפלל שם, עד שהריח יתנדף לגמרי. ומכאן שגם לגבי תינוק שכבר החליפו לו חיתול, מכל מקום כל זמן שעדיין לא התנדף הריח לגמרי, אסור להתפלל שם.
ועתה נבאר מה יעשו ציבור, שבבית הכנסת שלהם יש ריח רע מחמת דליפת ביוב ברחוב הסמוך וכדומה. וכן מה תעשה אשה הבאה להתפלל ביתה, ויש שם ריח רע מחמת חיתול שהיה שם קודם לכן, וכעת סילקה אותו משם.
והנה בודאי שאם עדיין יש שם דבר המפיץ ריח רע, כגון שיש שם צואה ממש, אסור להתפלל שם בשום אופן, ודברינו מוסבים רק על מקרה שגוף הדבר המפיץ ריח רע אינו מצוי שם, ולא נותר אלא הריח לבדו.
ונקדים תחלה דין אחר: הנה בזמן שהיה בית המקדש קיים, היו הכהנים עושים את רוב העבודות בבית המקדש, כהקרבת קרבנות והקטרת הקטורת וכיוצא בזה. והכהנים, אסור שיהיו בעלי מום. וכהן בעל מום שעשה עבודתו, עבודתו מחוללת. ובכלל המומים השייכים בכהנים, הוא כהן שמזיע, ונודף ממנו ריח רע מחמת הזיע, שהרי הוא בעל מום, ועבודתו מחוללת. וכן כהן שנודף ריח רע מפיו, הרי הוא בעל מום, ועבודתו מחוללת.
וכתב הרמב"ם, שכהן שנודף ממנו ריח רע, רשאי לרחוץ, ולשוף בשרו בבושם, או אם היה נודף ריח רע מפיו, מתבשם על ידי פלפל וזנגביל, ואז עבודתו כשרה. ומבואר מדברים אלה, שאף על פי שלולי הבושם היה שם ריח רע, מכל מקום הבושם מבטל את הריח, ועבודתו של הכהן כשרה.
ומכאן נוכל ללמוד לעניננו, שאם היה ריח רע בבית הכנסת או בבית, ניתן להעבירו על ידי דבר אחר, ואז אין לחוש לאותו הריח שהיה קודם לכן. ומכאן למדו הפוסקים, שמותר לשרוף חתיכת בגד בבית הכנסת, שעל ידי ריח השריפה יתבטל הריח הרע, ואז יהיה מותר להתפלל שם.
וכן הדין לגבי מיני בשמים, שאם פיזרו בושם בבית הכנסת ומתוך כך נתבטל הריח הרע שהיה שם, הרי שמותר להתפלל שם ללא חשש.
ומעשה היה לפני כשבע עשרה שנה, בשעת תפלת המנחה בבית הכנסת של מרן זצ"ל, מחמת פיצוץ צינור ביוב, ריח רע התפשט בכל האזור כולו, ולא היה ניתן להתחיל בתפלת המנחה. על כן מרן זצ"ל, בהיותו חי את דברי הפוסקים מתוך ספריהם, הורה מיד לנהג המשמשו להביא מגבת מן הבית, ולשרפה בבית הכנסת. לאחר שהוברר שפשוט יותר לפזר ריח טוב מבקבוק בושם, נענה הרב שבודאי כך יעשו, ופיזרו בושם במדה ניכרת עד שנתבטל הריח, ואז נעמדו כולם לתפלה.
