שאלה: האם מותר לשבת בזמן "חזרת הש"ץ"? מדוע יש אנשים שמקפידים לעמוד במשך כל החזרה?
תשובה: רבינו הרמב"ם (בפרק ט מהלכות תפילה) כתב בזו הלשון: "ואחר שיפסע השליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל, והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן". עד כאן. ומדבריו משמע שיש לעמוד במשך כל זמן חזרת התפילה, שהרי כתב בפירוש "והכל עומדים ושומעים". משמע שעל כל הציבור יש לעמוד בשעת החזרה.
וכן כתב הרמ"א בהגהת השלחן ערוך, בשם ספר מנהגים, שיש לעמוד במשך כל זמן חזרת התפילה.
אולם הגאון רבי יעקב חאגיז בשו"ת הלכות קטנות כתב, שמהגמרא יש מקום להוכיח שמותר לשבת בשעת החזרה, אך באמת מסתבר יותר שיש לעמוד בשעת החזרה. וסיים "ומכל מקום ראיתי בבית הכנסת של האשכנזים בוירונא שכל הקהל יושבים בחזרת השליח ציבור, אבל בבית הכנסת של הספרדים, שם היו הכל עומדים בשעת החזרה, וכן מסתבר". וכן פסק מרן החיד"א, ועוד מרבותינו האחרונים.
ולעומת זאת בספר תורת חיים כתב, שבמדינתו רוב העם יושבים בשעת חזרת התפילה. וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסלוניקי, שמותר מעיקר הדין לשבת במשך חזרת הש"ץ, מכיון שכל הקהל יצא כבר ידי חובת התפילה בתפילת לחש. וכן כתב הגאון ממינסק בעל האור גדול, והביא ראיות לדבריו.
וכן פסק הגאון רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי, שדברי הרמ"א שיש לעמוד בשעת החזרה אינם אלא בתורת מנהג, אך אין בזה חיוב ממש מן הדין, ובמקום צורך מותר לשבת בשעת חזרת התפילה. ומה שכתב הרמב"ם "והכל עומדים", אין כוונתו בזה לעמידה ממש, אלא הכוונה עמידה בשתיקה, שאסור לדבר בשעת חזרת התפילה. והביא ראיה לזה. וכן מוכח מדברי הרמ"א, שלא הביא את המנהג לעמוד בשעת החזרה, אלא בשם ספר מנהגים, ולא העיר שכן משמע מדברי הרמב"ם, שכן בדברי הרמב"ם יש לפרש שאין הכוונה לעמידה ממש. וכמבואר.
ולכן העיקר להלכה שמותר לשבת במשך חזרת התפילה, וכן היה מנהג מרן זצ"ל, אולם המחמיר לעמוד במשך כל זמן חזרת התפילה, תבא עליו ברכה. וכן נוהגים כיום בכמה מקומות של בני תורה, שעומדים במשך כל חזרת התפילה. ואין זה חיוב מן הדין, אלא בתורת חומרא בלבד. ובמקום שלמען הסדר הטוב צריך שישבו הציבור בתפילה, שבכך ישבו כולם בשקט ולא ילכו ויבאו וישוחחו בשעת החזרה, יש להנהיגם לשבת בשעת החזרה, כי הדיבור בשעת החזרה בדברים בטלים הוא איסור גמור.
וסיפר לנו אחד המתפללים בבית הכנסת של מרן זצ"ל, (הלא הוא הרב אריאל סולי שליט"א), שפעם ניגש למרן זצ"ל ושאל אותו, האם מותר לאדם להחמיר בפני רבו? שאל אותו מרן זצ"ל, על איזו חומרא הנך שואל? השיב לו רבי אריאל, האם מותר לתלמיד להחמיר ולעמוד בחזרת השליח ציבור בפני רבו? ענה לו מרן כדרכו, בלשון קצרה, בזו הלשון: "לרבו כואבות הרגליים". כלומר, מותר להחמיר בפני רבו בענין זה, משום שגם הרב היה רוצה להחמיר, והטעם שהוא מיקל, הוא משום שהיו רגליו כואבות.
ובדומה לזה, נזכיר מעשה נחמד שאירע עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. שפעם, בלכתו לישיבה (ישיבת קול תורה), פגש את הרב יוסף בוקסבוים זצ"ל, שהיה מנהל "מכון ירושלים" להוצאת ספרים. ומאחר ובימים ההם יצא לאור כרך נוסף של "אוצר מפרשי התלמוד", הגיש רבי יוסף את הספר לרבי שלמה זלמן. וכך הלך רבי שלמה זלמן עם הספר לישיבה. וידוע, שראשי הישיבות לא ראו בעין יפה שהבחורים בישיבה ישתמשו ב"אוצר מפרשי התלמוד" מכמה טעמים. כשנכנס רבי שלמה זלמן לישיבה, ראה אותו בחור אחד עם הספר בידו, שאל את רבי שלמה זלמן, מעשה רב? כלומר, האם ניתן ללמוד מכך שהרב עצמו הולך עם ספר זה? השיב לו רבי שלמה זלמן, מעשה רב, כן! מעשה תלמיד לא!. ישמע חכם ויוסף לקח.
