הלכה ליום שלישי ד' חשון תשס"ח 16 באוקטובר 2007              

בהלכות הקודמות ביארנו כי פירות הגדלים בשנת השמיטה, וכן ירקות הנלקטים בשנת השמיטה (ושנה זו תשס"ח, היא שנת שמיטה), בשדות של יהודים בארץ ישראל, הרי הם קדושים בקדושת שביעית. (ובהמשך נסביר את משמעותה של קדושה זו.) והסברנו, כי מצויים למכירה בשוקים ובחנויות העומדים תחת השגחת מערכת כשרות אחראית, כמה סוגים של פירות בשנה זו, וכעת נפרט יותר בעניין זה.

הסוג הראשון של תוצרת חקלאית כשרה הנמכרת בשנה זו, הוא מיבול חוץ לארץ, אשר אין בו קדושת שביעית כלל, כי אין השביעית נוהגת אלא בארץ ישראל (ובסוריה, אשר גם בה נוהגת קדושת שביעית כפי שביארנו. וכיום על פי מה שידוע לנו, אין בסוריה שדות השייכות ליהודים.) ותוצרת זו, מחוץ לארץ, מותרת כבכל השנים, כי אין בה שום קדושה כלל.

הסוג השני, הוא תוצרת מיבול נכרי, כלומר מקרקעות של גויים בארץ ישראל (בעיקר מישובים ערבים), שכפי שביארנו כבר, אין בהם קדושת שביעית כלל, על פי דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.

הסוג השלישי, הוא פירות מהיתר המכירה, בדרך כלל בהשגחת הרבנות המקומית, שכפי שביארנו אין בהם קדושת שביעית, כדין פירות מיבול נכרי, אלא שהמחמיר במקום שאפשר, שלא לקנות פירות מהיתר המכירה, תבא עליו ברכה. אך מעיקר הדין, ובפרט במקום צורך, פירות אלה מותרים ואין בהם קדושת שביעית.

הסוג הרביעי, הוא מתוצרת שנה שישית, כלומר פירות וירקות שנשמרו בתנאים טובים לפני שנתקדשו בקדושת שביעית, וכן פירות אילן שגידולם (חניטתם) היה בשנה השישית, ולכן אין בהם קדושת שביעית אף אם הם נלקטו בשנה זו. (ואין המקום להרחיב מה נקרא תחילת הגידול לעניין זה).

הסוג החמישי, הוא פירות של "אוצר בית דין". ומהו אוצר בית דין?, נאמר בתורה, (שמות פרק כג) "והשביעית תשמטנה ונטשתה", כלומר, שחייב אדם להפקיר את כל היבול אשר גדל בשדהו בשנת השמיטה, ואסור לאדם לנעול את שדהו בשנת השמיטה למנוע מאחרים לבא ללקוט את הפירות, אלא יש לו לאפשר לכל מי שיחפוץ בכך, לבא וללקט את הפירות. ואמנם, בתקופה שלאחר חרבן בית שני, ראו חכמי ישראל, שהיו אנשים רשעים הסוחרים בפירות שביעית, והיו בוזזים את כל היבול הגדל בשדות שביעית על מנת למכרו אחר כך בכסף מלא בשוק. לפיכך תקנו שיהיו שלוחי בית דין יושבים על פתחי העיירות, וכל מי שהיה בא לצאת עם פירות בידו, היו נוטלים ממנו את כל הפירות שהביא, ולא היו משאירים בידו אלא מזון שלש סעודות, והשאר, היו מכניסים אותו לתוך אוצר (מחסנים) שבעיר, והיו מחלקים את אותם הפירות בערבי שבתות, לכל אדם לפי גודל משפחתו. לפי שאסור לסחור, כלומר למכור, פירות הקדושים בקדושת שביעית, שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו רבותינו, לאכלה ולא לסחורה.

וכשנוטלים תשלום עבור פירות אלו, אין זה בעבור פירות השביעית, שהרי אסור לסחור בהם, אלא בעבור הטרחה של הפועלים המלקטים את הפירות, ובעבור שאר העלויות הנגרמות כתוצאה מאופן חלוקה זו. ועל כן אסור לגבות בעבור פירות אלו מחיר מופקע, שאז יש לחוש בזה משום סחורה בפירות שביעית. ובזה שאנו קונים מפירות אלו, אנו מחזקים את ידיהם של האיכרים שומרי השמיטה, שמקבלים שכר על עבודתם.

ומן האמור מבואר, שמי שירצה לקנות פירות כאלה שהם מאוצר בית דין, חייב לשמור פירות אלו בקדושת שביעית. ובהלכה הבאה נבאר אם ירצה ה', איך יש לנהוג בפירות הקדושים בקדושת שביעית, מה אסור ומה מותר לעשות בהם, ובזה נסכם את הלכות שביעית.