הלכה ליום רביעי ז' חשון תשס"ו 9 בנובמבר 2005              

נחלקו רבותינו הראשונים אם מצוות צריכות כוונה או שמצוות אינן צריכות כוונה, דהיינו כגון אדם שאוכל מצה בליל הסדר, שאז אכילת המצה היא חיוב מן התורה, ואינו מכוין למצות אכילת מצה, אלא אוכל בכדי להשקיט את רעבונו, שאז לדעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, אדם זה יצא ידי חובת אכילת מצה בליל פסח, ואילו לדעת הסוברים שמצוות צריכות כוונה, אדם זה חייב לאכול שוב מצה בליל הסדר.

מרן השולחן ערוך (בסימן ס.) פסק להלכה שמצוות צריכות כוונה, וכך דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמצוות צריכות כוונה, ואם עשה מצוה ולא כיון לקיימה, כגון שנטל לולב כדי להגביהו ולא כדי לקיים בו מצוה, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקיים המצוה, (אלא שאינו חוזר לברך על המצוה, משום ספק ברכות להקל והרי יש מן הפוסקים שסוברים שאף שלא כיון יצא ידי חובתו.)

ולפיכך, הקורא קריאת שמע צריך שיכוין קודם הקריאה, שקורא כדי לקיים מצות קריאת שמע, ומלבד זה בקריאת שמע יש חיוב נוסף לכוין בפסוק הראשון להבין מה שמוציא בשפתיו, וכוונה זו היא תנאי לקיום מצות קריאת שמע, כי בלא כוונה זו לא יצא ידי חובת קריאת שמע, וחייב לחזור לקרותה, ובהלכה הבאה בעזרת השם יבואר סדר הכוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע, ואיך ינהג מי שלא כיון בפסוק זה.