שאלות ותשובות הלכה יומית

< השאלה הקודמת

השאלה הבאה > >

תאריך השאלה:
ה' תמוז תשפ"א / 15 ביוני 2021

תמיד יש לומר על המחיה, מלבד בקמח מצה שמורה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


על הארץ ועל פירותיה

שאלה: בסיום ברכת "על המחיה", האם כשאוכל מפירות של ארץ ישראל, צריך לסיים "על הארץ ועל פירותיה". וכן מה הדין כשאוכל מדגן הגדל בארץ ישראל, האם צריך לסיים "על מחיתה"?

תשובה: בראשית עלינו להזכיר שוב את עיקר דין ברכת מעין שלוש. האוכל שיעור כזית (שהוא שיעור של כעשרים ושבעה גרם) מפירות שבעת המינים (כגון תמרים או רימונים או ענבים), מברך בסיום אכילתו ברכה אחרונה שהיא ברכת מעין שלוש (הנקראת כך מפני שהיא כוללת בתוכה את שלושת הברכות  שאנו מברכים בברכת המזון, כפי שביארנו בהזדמנות אחרת), על העץ ועל פרי העץ. ואם אכל אדם עוגות או שאר מאכלים שברכתם בורא מיני מזונות, מברך בסיום אכילתו ברכת מעין שלוש, על המחיה ועל הכלכלה. ואם שתה רביעית יין (שהוא שיעור קרוב לשמונים ואחת מ"ל יין) או מיץ ענבים, ושתה את כל אותו השיעור בבת אחת, גם כן מברך אחר השתיה ברכת מעין שלוש, על הארץ ועל פרי הגפן. וכפי שנדפס נוסח ברכה זו בסידורים. (בסידור יחוה דעת עמ' רדע).

וכאשר אכל מפירות שגדלו בארץ ישראל, מסיים את הברכה "על הארץ ועל פירותיה". וכן כאשר שתה יין מענבים שגדלו בארץ ישראל, מסיים "על הארץ ועל פרי גפנה".

ולענין חתימת ברכת "על הארץ ועל המחיה", כאשר הדגן (החטים או השעורים וכדומה) גדל בארץ ישראל, נחלקו הפוסקים אם יש לחתום "על הארץ ועל מחייתה", כי באמת שבדברי הרמב"ם לא נמצא חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא בברכת על הפירות, שעל פירות של ארץ ישראל אומר "ועל פירותיה" ועל שאר פירות אומר "ועל הפירות", אבל בברכת על המחיה לא כתב בזה חילוק כלל.

והגאון בעל הלכות קטנות, כתב שבאמת יש חילוק בדבר, שדוקא לגבי פירות שבעת המינים, יש בהם שבח מיוחד לארץ ישראל, שכל שבעת הפירות הללו גדלים בה יחד, אף שבארצות אחרות קשה לגדל את כולן, מחמת שינויי האקלים, ולכן כאשר הפרי הוא מארץ ישראל, יש טעם והדגשה מיוחדת לשבח את ארץ ישראל שהפרי בא ממנה. ולכן אמורים "על הארת ועל פירותיה". אבל המחיה באופן כללי, אין בה שבח מיוחד שבאה מארץ ישראל, ולכן אין לומר "ועל מחיתה". והגאון הנצי"ב מואלוז'ין הוסיף בזה ביתר ביאור, שמכיון שחלק ממיני הדגן אינם משבעת המינים (כגון כוסמין ושבולת שועל), לכן לא שייך לשבח את הארץ על דבר שאינו מיוחד לה. ויש בדבר זה אריכות בדברי הפוסקים, וכן בדברי מרן שליט"א בספרו חזון עובדיה (עמוד קצב והלאה).

ומכל מקום לענין מעשה כתב הגאון בעל הלכות קטנות, שנהגו בארץ ישראל לשנות את הנוסח גם בעל המחיה, שכאשר הדגן הוא מגידולי ארץ ישראל, מברכים עליו "על מחיתה". וכתב שמכיון שכך נהגו, אין לשנות את המנהג, אף על פי שכאמור, לפי סברתו, היה נכון יותר שלא לשנות. והביא דבריו מרן החיד"א ועוד מגדולי הפוסקים.

ובאמת שכבר בדברי רבותינו הקדמונים, בעל כפתור ופרח, ועוד, נזכר דבר זה, שבברכת על המחיה בארץ ישראל יש לשנות את הנוסח ולומר "על מחיתה". ואף שכמה מהפוסקים כתבו שלא נהגו כן, זהו מטעם אחר לגמרי, משום שרוב הדגן בארץ ישראל מיובא מחוץ לארץ, מארצות הברית ושאר מדינות, ולכן לא מצוי שיסיים אדם את ברכתו "על הארץ ועל מחיתה", אבל לעולם, כל שהדבר ברור שהקמח הוא מחטים שגדלו בארץ ישראל, יש לסיים את נוסח הברכה "על הארץ ועל מחיתה".

ולפיכך, מצה "שמורה משעת קצירה", שעל פי רוב היא מיוצרת מחטים הגדלות בארץ ישראל, שעשו ממנה קמח מצה, ועשו ממנו עוגות, יש לברך עליהם ברכת על המחיה, ולסיים "על הארץ ועל מחיתה".

וכבר הזכרנו בעבר, כי נוסח הברכה הנכון בחתימתה הוא "על הארץ ועל המחיה", ואין להוסיף עוד "ועל הכלכלה".


צפייה