דבר תורה ליום רביעי י"ב אדר ב תשס"ח 19 במרץ 2008

פרשת השבוע - פרשת צו

נאמר בפרשה "כי כל אכל חלב (חלב, בצירי, שהוא כמין שומן שבבהמה) מן הבהמה, ונכרתה הנפש". ונאמר עוד "וכל דם לא תאכלו". בפסוקים אלו נצטווינו בשתי מצוות, והן, איסור אכילת חלב הבהמה, ואיסור אכילת דם הבהמה.

ובספר החינוך מבאר את טעמי המצוות הללו. (שכן דרכו של החינוך, בכל מצוה הוא מבאר טעמה, ולא שמאותו טעם לבדו אנו מצווים באותה המצוה, רק הוא טעם טוב מטעמי המצוה). לענין מצות איסור אכילת חלב כתב, כי בטבע החלב, שהוא דבק בגופו של אדם ומוליד בו ליחות רעות. ומסבירים את כוונת החינוך, כי החלב גורם לאדם להיות עצל וכבד בטבעו, ולכן אסרה אותו התורה. ובאיסור דם כתב, כי אם יאכל אדם את הדם, יוליד בנפשו עובי וגסות בנפשו, כמו בנפש הבהמה. וגם כאן נוכל לומר, כי טבע הדם שהוא מצד חמימותו של האדם, שממהר לכעוס, מחמת טבע דמו, וכן הוא מזדרז לדברים טובים מצד מעלה זו שיש בו, שדמו חם ונמרץ.

ומבואר אם כן, שאסרה עלינו התורה לאכול מאכלים שמולידים בנו תכונות קיצוניות, אף על פי שלעתים אדם צריך להיות עצל, בבואו לעשות עבירה, כדי שימנע ממנה, וכן לעתים עליו להיות זריז, כגון במעשה המצוות, אף על פי כן אמרה התורה שלא יאכל ממאכלים אלו שהם מולידים בו תכונות אלו בצורה קיצונית, כי הם מטעות את האדם, ועליו לכוין את מדותיו בצורה טבעית, להזדרז לדבר מצוה, ולהיות עצל לדבר עבירה, (וגם להיות מתון במקום שצריך לשקול את הדברים. כגון אם פשע בנו כנגדו, לא ימהר לענשו, אלא ימתין מעט, עד שיסור כעסו, ואז יחליט בצורה שקולה כיצד עליו לנהוג).

וכן במעשה המצוות, כשיעשה אדם מצוה, עליו להזדרז לעשותה ברגשי שמחה וזריזות, ולא חלילה בעצלתיים, וכמאמר רבותינו "לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה", וזהו עיקר גדול במעשה המצוות, כי מי שמקיים את המצוות בשמחה, מראה כי יש יראת ה' בלבו, אבל מי שהוא קר במעשה המצוות, לא רק שמראה בכך זלזול במצוה, כי מקיימה רק מתוך הכרח, זאת ועוד שהוא עתיד לחטוא בהרבה עוונות אחרים, מפני שאין לו את האושר במצוות, ויקשה עליו להשמר מהחטא לאורך זמן.

וכל זה תלוי ברצון האדם, שישמר שלא להכניס קרירות בלבו במעשה המצוות.

אנו נמצאים בימי הפורים, ורבותינו אמרו על המן שהיה נכדו של אגג מלך עמלק, ועליו נאמר "אשר קרך בדרך", הוא שהכניס בעם ישראל את הקרירות למצוות, את הקרירות לעבודת ה', לקיים את המצוות רק מתוך הכרח, והא שאחר כך קירר את כל האומות שהיו מתייראים מאד להלחם בישראל, אבל אחר שראו שעמלק נלחם, העיזו גם הם לבא להלחם.

נאמר במגילה, ויגד לו מרדכי את כל אשר "קרהו", ופירשו רבותינו, שכך אמר לו מרדכי להתך, לך אל אסתר ואמור לה, בן בנו של "קרהו", הוא עמלק, שנאמר בו אשר "קרך" בדרך, בא ורוצה להשמיד את עם ישראל. ולא לחינם קרא אותו מרדכי "קרהו", כי זו התכונה המרכזית של עמלק שבגינה נצטוינו למחות את שמו מן העולם, כי הוא היה הראשון שהכניס בישראל קרירות במעשה המצוות. לכן מרדכי ואסתר תיקנו אחר כך לישראל, דבר ראשון קבלת תורה מרצון עצמי (שכן אמרו רבותינו שחזרו וקיבלוה מרצון בימי מרדכי), ואחר כך מצוות החג, משלוח מנות ומתנות לאביונים, לחמם את הלבבות לעבודת ה' מתוך שמחה.

שבת שלום ופורים שמח!