דבר תורה לשבת ה' שבט תשס"ח 12 בינואר 2008

פרשת בא

נאמר בפרשה: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים, שלשים שנה וארבע מאות שנה" (שמות יב).

במדרש (פסיקתא) שאלו רבותינו, וכי מאחר שבני ישראל חביבים לפני ה', למה מסרם ביד אויב? כלומר, אם ישראל חביבים הם לפני ה', אם כן, יכול היה לתת להם נחלה לעובדו בארץ ישראל גם בלא גלות מצרים, ואם כן לשם מה מסרם ביד המצרים?

והסביר הענין רבי חנינא, לפי שכל מידות של ה', מידה כנגד מידה, כלומר שה' יתברך דן כל אדם "מידה כנגד מידה", ולפי שבתחילה, היו בני האמהות רחל ולאה מבזים את בני השפחות בלהה וזלפה, ולא נהגו בהם "אחוה", לכן הוצרך לתתם עבדים למצרים, כיון שאמר ה' יתברך, איך אעשה להם שיקבלו את בני השפחות? (כלומר, איך אגרום לבני האמהות לכבד את בני השפחות ולנהוג בהם כאחים), אורידם למצרים ויהיו כולם עבדים, ובשעת גאולתם אתן להם את מצוות אכילת מצה בפסח שיעסקו בה, הם ובניהם ובני בניהם, ויאמרו כולם "עבדים היינו לפרעה במצרים", ונמצאו כולם שוים. וכל כך למה עשה ה' כך, להודיע גדולתו ושבחו של ה' יתברך לכל באי עולם, שיעשו כמעשה ה' לשים שלום בין בריותיו, ולכך נקרא ה' שמו "שלום" (כי אחד משמותיו של ה' יתברך הוא שלום), שנאמר (שופטים פרק ו) "ויקרא לו ה' שלום". כל זה דברי המדרש.

ובאמת שהדברים נוראים, כי לדברי רבי חנינא, כל סיבת המאורע הגדול שהיה לישראל בגלות מצרים, וכל סיבת נתינת מצוות מצה בליל פסח, לא היו אלא בשביל דבר אחד, והוא נתינת שלום בין בני ישראל, לעשות את כולם שוים, שלא יאמר האחד לחבירו, אני מבני בניה של רחל, ואילו אתה נחות ממני, כי אתה מבני בניה של זלפה. ונמצא גם שאילו לא היו בני האמהות מתנשאים על בני השפחות, לא היו ישראל צריכים לבא למידה זו, שיהיו כולם עבדים לפרעה, וכל סבלם שם היה אולי יכול להמנע אילו היו נוהגים כבוד בבני השפחות.

ואין ספק, שאילו היו יודעים השבטים הקדושים כמה חרון אף הם מעוררים על עצמם מחמת רגש ההתנשאות על אחיהם, בודאי היו נזהרים הרבה בכבוד אחיהם, ובכך היו ניצולים מגלות מצרים. כך צריך גם כל אדם להזהר הרבה במעשיו, בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, כי לא תמיד יש בידינו את הכלים לדעת, איזו צרה עלולה חלילה לבא עלינו מחמת רגש או מעשה הנראים בעיננו פחותים מאד, ואילו יזהר האדם מכל מעשה רע שכזה, יזכה בזה גם לשכר טוב שאינו יודע מה הוא. ולהיפך, אם חלילה יתרשל בעבודתו, אינו יודע כמה יצטרך לשלם כדי לתקן מעשיו, לעיתים בריבית גבוה ברבה מאד, כשם שהשבטים עבדו כל כך הרבה שנים רק מפני טעות הנראית כקטנה.

ועל דרך זו נוכל להזכיר מאמר רבותינו במסכת אבות, "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", שלכאורה צריך לבאר מהי לשון "דין וחשבון", היה להם לומר "דין" או "חשבון", ומהי הכפילות במילים אלו. שמענו מהגאון רבי יהודה מעלם שליט"א ראש ישיבת פורת יוסף, (בהספדו על המנוחה מרת מרים ששון ע"ה, בתו של הגאון רבי שמואל עזראן זצ"ל) שהסביר, כי כשאדם בא למשפט על מעשיו אחרי שיפטר מן העולם, ראשית כל מלמדים אותו מהו שכרם של המצוות ותוצאותם, וכן מהו העונש הניתן על כל חטא ומהם ההשלכות לכך, ואחר כך מראים לו לפניו את מהלך כל ימי חייו, והוא עצמו חורץ את דינו מהו הדין הראוי לו, על פי מה שלמדוהו בשמים. וזהו לשון "דין", כלומר, שלומד בעצמו מהם תוצאות המעשים, ו"חשבון", שהוא נותן חשבון על מעשיו, מה מגיע לו עבורם.

אמרו רבותינו (בסנהדרין צז.), אילו ישראל אינם עושים תשובה לפני הקדוש ברוך הוא, מעמיד עליהם מלך קשה כהמן ומחזירן למוטב.נמצא, שגילו לנו רבותינו, שאם לא נחזור בתשובה לפני ה', יבואו עלינו חלילה גזירות קשות ממלך אשר קשות גזירותיו כהמן. אין ספק שאילו נטיב ללכת בדרך ישרה, ונזכה גם את סביבותינו ללכת בדרך טובה, ננצל מן הפורענות ונזכה לראות בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.

 

שבת שלום.

 

מיוסד על פי כתביו של הרה"ג רבי דוד שאלתיאל שליט"א.