דבר תורה לשבת כ"ז טבת תשס"ח 5 בינואר 2008

פרשת וארא

נאמר בפרשה (פרק ז'): "ויאמר ה' אל משה, אמר אל אהרן, קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאריהם, ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם, ויהיו דם, והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים".

כאשר צוה ה' את משה על שאר עשרת המכות, צוהו שיעשה את המופתים להכות את מצרים בעצמו, ואילו רק במכת דם שינה דבריו, וצוה את משה שיצוה את אהרן להכות את מצרים, ויש לתמוה על פשר הדבר, מדוע לא יכול היה משה רבינו בעצמו לנטות ידו על היאור, אחר שהוא שליח ה' לגאול את ישראל ממצרים.

אמרו רבותינו במסכת בבא קמא (צב.) בור ששתית ממנו מים, אל תשליך בו אבן. וכוונתם בזה, כי אין זו מדת דרך ארץ, להיות כפוי טובה אפילו כלפי הדומם, ועל כן, אם שתית מים מן הבור, לא תוכל אחר כך לכפור בטובתו ולהשליך בו אבן.

וכן בפרשתינו, משה רבינו ע"ה עמד והתבונן, איככה יוכל להכות את היאור אשר בעזרתו ניצלו חייו כאשר השליכוהו ליאור ובתיה בת פרעה הצילתו משם. לפיכך הכיר משה טובה ממדת דרך ארץ  עם היאור, ולא כפר בטובתו להכותו להפכו לדם.

ובאמת שיש להעמיק חקר בדבר זה, שכן כל מי שיש שכל בקדקודו מבין אל נכון, כי אין ליאור שום רגש פגיעה שיוכל להפגע ממה שיכנו משה, וכן לא שייך בו רגש שמחה אם יכיר לו משה טובה שלא יכנו, ואם כן מה כל החרדה הזו לשנות מטבעם של דברם, תחת אשר יכה משה את היאור שיכנו אהרן?

וביאר זאת חכם אחד, על פי מה שראה בילדותו, שהיה משחק במגרש משחקים סמוך למקום למודיו. ואירע פעם, שקודם סיום שנת הלמודים נודע לילדים שעומדים להרוס את מקום המשחק שלהם ולהקים שם בנין חדש. על כן, ביום הלמודים האחרון של אותה שנה, לאחר שסיימו הילדים את משחקיהם, עמדו של ראש ההר שהיה סמוך לשם, והשליכו אבנים וסלעים על מקום מגרש המשחקים שלהם. באותה העת, עבר שם ראש הישיבה שלהם, הלא הוא הרה"ג רבי מאיר כהנא זצ"ל (שנפטר לפני שנים רבות והיה ראש מוסדות חסד לאברהם מסקולן) ומייד כשראה את מעשי הילדים, הוכיחם על פניהם, מדוע אתם עושים כן, והלא המגרש הזה היה מקום המשחק שלכם כמה שנים, ואיך תבעטו בדבר שהיסב לכם עונג? מיד ענו לו הילדים, כי מכיון שבקרוב עומדים להרוס את מקום המגרש, הנאה להם להשליך לשם אבנים. אמר להם, לא טוב אמרתם, כי כאשר תפגעו במגרש, לא המגרש נפגע מכך, אלא נפשכם הטהורה, שמתרגלת למידה רעה שלא להכיר בטובה, ומי שזורק אבן, נשמתו נפגעת, וערכה יורד גם בעיני האדם עצמו.

וכן הדבר במצרים, היאור בודאי אינו מרגיש דבר וחצי דבר, אבל אילו היה משה זורק לתוכו אבן, היתה משתרשת בו מדה מגונה של כפיות טובה, ומתוך כך שהוא נמנע מכך, השתרשה בלבו ביתר שאת מדת הכרת הטוב, והרי מכאן ולהבא יזהר שבעתיים מכפיות הטובה, שהיא מדה רעה מאד, עד שאמרו רבותינו במדרש, כל הכופר בטובתו של חבירו סופו שיכפור בטובתו של הקדוש ברוך הוא, וכל זאת מפני שאם ירגיל עצמו להתרחק ממדת הכרת הטובה לאדם, סופו שיבא לכפור גם כן בטובתו של הבורא יתברך.

וכן כתב הרד"ק (רבינו דוד קמחי, היה מגדולי המדקדקים בצרפת לפני כשמונה מאות שנה), בפירושו על ספר תהלים (טז) שאף אילו יעשה הנכרי (גוי) טובה עם ישראל עליו להכיר לו על כך טובה, ולגמול עמו חסד כשיצטרך לכך. וכן ידוע, שבעת נסיגת צבא הגנה לישראל מאדמת לבנון, נכנסו לארץ צבא דרום לבנון, שהיו כולם ערבים תושבי לבנון שסייעו לישראל במלחמה כנגד הישמעאלים המרצחים הנמצאים שם, ונשמעה ביקורת קשה מצד גורמים שונים על דרך הטיפול של מדינת ישראל בפליטים אלו. וכשנשאלו על כך גדולי תורה (ומהם המשגיח של ישיבת חברון הרה"ג רבי אברהם סלמון שליט"א) היתה דעתם נחרצת כי עלינו לסייע להם בכל מה שאפשר, שיוכלו להציל את נפשם ולחיות בכבוד, אם בארץ ואם מחוצה לה, אף על פי שלא למענינו נלחמו שמה, כי אם למענם, סוף כל סוף חייבים אנו להכיר להם טובה על מה שעשו למענינו ולא למענם לעתים קרובות.

אדם המכיר בטובתו של הקדוש ברוך הוא ובטובתו של חבירו, ומטיב לבריות בחזרה, מתעלה הרבה מאד במידה זו ושכרו רב לעולם הבא.

שבת שלום.

 

חדושי פרשת השבוע המתפרסמים כאן, מיוסדים על פי כתביו של הרה"ג רבי דוד שאלתיאל שליט"א.