דבר תורה לשבת ו' טבת תשס"ח 15 בדצמבר 2007

פרשת ויגש

נאמר בפרשה: "וֱיִגש אליו יֱהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעהֲ". ופירשו רבותינו, שיהודה ניגש לצאת למלחמה נגד יוסף ונגד מצרים אם לא ישנה יוסף את דעתו וישחרר את בנימין, ודיבר אליו קשות, כמבואר בפסוקים.

ובאמת שיש להקשות באיזו טענה בכלל באו יהודה ואחיו אל יוסף, הלא הם עצמם אמרו לו, "מה נאמר לאדוני, מה נדבר ומה נצטדק", "הננו עבדים לאדוני גם אנחנו", וגם יוסף השיב להם בדרך ארץ כראוי, ואמר להם, "חלילה לי מעשות זאת" לקחת את כולכם כעבדים, כי איני רוצה לקחת אלא את בנימין אשר הגביע נמצא בידו ולא מעבר לכך. ואם כן רואים אנו כי יוסף נהג עמם בטובה גדולה, ואין מקום אם כן לכעס מצדו של יהודה, עד שבא במלחמה כנגד יוסף.

ליישב כל זאת נקדים, כי ידוע הדבר שעשרת הרוגי מלכות שהיו תנאים קדושים, נדונו כולם למיתה בצורה אכזרית ביותר, ואמרו רבותינו שביקשו עשרת הרוגי מלכות מהגדול שבהם, רבי ישמעאל כהן גדול, שישאל מן השמים אם גזירת מיתתם היא גזירה מן השמים אם לאו. ושאל על זה רבי ישמעאל את המלאך גבריאל, והשיבו, קבלו עליכם את הדין כי הכל מן השמים נגזר. וטעם הדבר שרצו עשרת הרוגי מלכות לשאול אם גזירה היא מן השמים, הוא מפני שהיה לאל ידם לבטל את הגזירה על ידי שם המפורש וכיוצא בזה, ולהמית את המבקשים להרגם, אבל לא רצו לנהוג כן מפני שחששו שמן השמים חפצים במיתתם בצורה כזו לתקן איזה ענין, ואכן כשהשיבו להם מן השמים שיקבלו עליהם את הדין, כך עשו. (והדברים מדויקים במה שהשיבו להם מן השמים שיקבלו עליהם את הדין). 

ועל פי זה יש לפרש את טעם הדבר שרצה יהודה לצאת למלחמה כנגד יוסף, שכן נאמר בפרשה "והאלהים מצא את עוון עבדיך", ובודאי שאין הכוונה לגניבת גביע הכסף, שהרי ידעו השבטים שבנימין לא גנב, אלא כוונתם לעוון מכירת יוסף, כמו שכתבו המפרשים, אבל כשראו השבטים שיוסף חדל מלהתנכל להם, כי אמר להם "חלילה לי מעשות זאת", ואינו מתנכל אלא לבנימין, הבינו כי לא בא להם הדבר כעונש על מכירת יוסף, שהרי בנימין כלל לא חטא במכירת יוסף, ואם כן אין זו גזירה מן השמים עליהם, ויוסף מתנכל להם בחינם, לכן ניגש יהודה למלחמה עם יוסף.

רואים אנו, כמה היו השבטים צדיקים, שישבו ופשפשו במעשיהם, ולא מצאו להם עוון מלבד מכירת יוסף, ואילו אנו, אם נתבונן במעשינו בכל ימי חיינו, ואפילו בתקופה קצרה יותר, יקשה עלינו למנות את כל עוונותינו, ואם כן כשבאה עלינו איזה צרה חלילה, עלינו לבדוק מייד, איזה עון שיש בידינו שגרם לנו לאותו עונש, ואל לנו לנהוג כדרך בני אדם פשוטים שאינם יודעים את בוראם, שכאשר בא להם איזה חולי, משקיעים את כל כוחם ברפואות, ואינם שמים לב לכך שאינם מרפאים את סיבת המחלה, והיא העוון (אף שודאי מחוייב כל אדם לעסוק ברפואה לחוליו, אך יחד עם זאת עליו לתקן את דרכיו). או שתולים את סיבת הצרה ב"עין הרע" וכיוצא בזה, כאשר הם מלאים עוונות, ויותר יש להם לתלות את צרתם בעוונם מאשר בעין רעה. וכן בשאר עניני האדם, כאשר באה לו איזו צרה או קושי, יראה לתקן את דרכיו, ולהתפלל לה' שיוציאו מאפילה לאורה, ובזה נזכה לחיים טובים, ישועות ונחמות.