דבר תורה ליום שישי כ' כסלו תשס"ח 30 בנובמבר 2007

פרשת השבוע - פרשת וישב

אמרו רבותינו במסכת שבת (י:) לעולם אל ישנה (לא יפלה) אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים כסף מילת (כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

ובאמת הרבה יש להתקשות בדברי רבותינו בזה, שהרי הדבר ברור שיעקב אבינו היה צריך לקרב את יוסף ולכבדו יותר משאר בניו, שהרי יוסף היה בנו החכם, והיה יושב בישיבה יחד עם יעקב, והיה לומד את תורתו, ולא היה כשאר בני יעקב שהלכו לרעות את הצאן.

וגם בלא זה, הרי אין ספק שהיה לו ליעקב אבינו טעם הנסתר מאתנו במה שהיה אוהב את יוסף יותר משאר בניו, ואם כן מה זה ועל מה זה שראו רבותינו לומר כך על מעשהו של יעקב אבינו, כאילו היה פגם במעשיו כלפי יוסף ביחס לאחיו.

אלא שרבותינו ירדו בחכמתם לסוף דעתו של יעקב אבינו, וברור היה להם כי היה במעשה יעקב גם נטיה פשוטה של אהבה מיוחדת כלפי יוסף, שהיה מחבבו יותר מאחיו, ובזה קנאו האחים, עד שנתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים. (אם כי הדבר ברור, שאין זה אלא לפי מדרגתו של יעקב אבינו, בבחינה דקה מן הדקה).

יוצא אם כן, שבאמצעות משקל שני סלעים כסף מילת ביטא יעקב אבינו את אהבתו הפשוטה האמיתית כלפי יוסף, באמצעות דבר גשמי וחיצוני "כתונת פסים". ובזה הפסיד כביכול יעקב אבינו את המטרה העיקרית שלה נועדה אהבתו ליוסף, והיא האהבה לתורתם של אברהם ויצחק, אותה למד יוסף מפי אביו כדברי רש"י ז"ל. ועל ידי זה הגיעו אחי יוסף לשנאה תהומית כלפי יוסף, עד שנמנע מהם לראות את מעלותיו של יוסף הצדיק, והגיעו עד כדי רצון להורגו.

זאת ועוד, כי באמת היו האחים יכולים ללמוד מאהבת אביהם ליוסף דוקא דבר חיובי, כי מצוה גדולה היא לאהוב ביותר את לומדי התורה, ולכבדם מאד. אלא שמצדו של יוסף היה כביכול דבר שאינו הגון, מצד מה שהביא את דיבת האחים רעה אל אביהם, ומכך הסיקו האחים כי אין אהבת אביהם ליוסף מצד מה שהוא לומד תורה, אלא מצד מה שהוא מתכבד בעני אביו על ידי קלונם, ועל ידי זה באו לשנאה גדולה כלפיו.

ומכללם של דברים אלו אנו למדים, כי אדם יכול לעשות מעשה נעלה ומשובח, וכוונתו כולה לטובה, אלא שבדבר קטון הוא מאבד את כל המעשה. וכמו שאמרו רבותינו, זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו סם המוות.

מובא משל במדרש, מעשה באדם אחד, שמצא עשב שהיתה סגולתו להחיות מתים, ובעודו הולך בדרך ותוהה אם באמת יש בעשב שבידו כח להחיות מתים, ראה גויית אריה מוטלת בצד הדרך. מיד נתן מעט מן הסם שבידו בפי האריה, ואכן קם האריה וניצב חי לפניו, אלא שהאריה היה מורעב עד מוות, ומיד טרף את אותו האדם שהחיה אותו.

נמצינו למדים, כי מהאריה המת, כלומר מדבר שאין בו מעלה כל כך, אין מה לחשוש, רק יש לחשוש הרבה ממי שיש בו מעלה, שיכול להחיות מתים, ודוקא בכוחו הגדול הוא עשוי להביא על עצמו קללה גדולה, על ידי שגיאה קטנה שעל פי גדולתו, היא שגיאה גדולה שתוצאתה הרסנית.

וכן הדבר לכל אורך ימי חיו של האדם, שככל שהוא עולה ומתעלה יותר בעבודת ה', כך כוחו גדול יותר, לטוב ולמוטב, וכמו שהיה רגיל לומר ראש ישיבת פורת יוסף הגאון מהר"ר יהודה צדקה, כי אברכים היושבים ולומדים כל ימיהם תורה, אין ספק כי מעלתם גדולה עד מאד, אך אם יבא איזה אורח לבקר בישיבה, ויראה איזה דבר שלילי, איזה לכלוך על רצפת בית המדרש, או התבטאות לא יפה מצד אחד הלומדים, הלא הדבר מהווה חילול ה' גדול עד מאד. ישמע החכם ויוסיף לקח.