דבר תורה לשבת י"א אדר תשס"ו 11 במרץ 2006

שבת זכור

בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה, ובראשון יקראו בפרשת תצווה, ובספר השני יקראו פרשת זכור, שבה נצטווינו לזכור את מעשה עמלק, שבצאת ישראל מארץ מצרים, בא להילחם איתם עמלק, ואף שהיו כל האומות יראים להילחם עם ישראל, בא עמלק והתחיל להילחם עם ישראל, ובזה סר פחד ישראל מהאומות. ונצטווינו למחות את זכר עמלק, מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהיה שם עמלק נזכר אפילו על בהמה, לומר בהמה זו משל עמלק הייתה.

ונודע שלכל אומה ואומה יש "שר" שאחראי עליה מן השמים, והשר של עמלק הוא השטן בעצמו שהוא היצר הרע, ולכן כשבא להילחם עם ישראל, בכל עת שהיו ישראל משעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מנצחים במלחמה, ולכן צוותה התורה לזכור מעשה עמלק ולזכור מצות מחייתן לעתיד לבוא, בכדי שעל ידי כן נחליש כוח היצר הרע.

וידועה השאלה, שאם כל כך פחדו האומות לבוא להילחם עם ישראל אחרי ניסי יציאת מצרים, אם כן איך העיז עמלק לבוא להילחם אתם? ומתרצים, שהעניין הוא, שכוונת עמלק היה להילחם נגד הדת והאמונה הישראלית, כי ידוע שבזמן ההוא היה העולם כולו שקוע בענייני עבודת אלילים, והיו מלאים בתאוות העולם הזה, ועל ידי ניסי יציאת מצרים נתעוררה פתאום אמונה חדשה בעולם, ולכן עמלק מיהר לבוא למחות את עם ישראל, כדי שלא תתחזק אמונתם בכל העולם, נמצא אם כן, שעמלק בא להילחם בקדוש ברוך הוא, שהרי בא לאבד את אמונתו, ואילו היה עמלק בא להילחם בישראל כדי לגזול את ממונם וכדומה, אז לא היה ענשו גדול כל כך, כיוון שכך דרך העולם, אבל כיוון שכל כוונתו לעקור את האמונה הישראלית לכן ענשו גדול מאד מאד. ומכיוון שגלוי וידוע לפני השם יתברך, שעתידים כל צאצאי עמלק, לנהוג דרך כפירה נגד השם יתברך, ולנהוג במשטמת נצח נגד עם ה', לכן צוונו במצוותיו למחות את זכר עמלק מן העולם.