בפרשת השבוע, נתחיל לקרוא בפרשיות הקורבנות.
וכך נאמר בתורה: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ, מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'".
ומן הפסוקים הללו (וכן ממה שנאמר "תשמרו להקריב לי"), למדו רבותינו (במסכת סוטה דף ח.), שאדם חייב לעמוד על קרבנו. והכוונה היא, שכאשר אדם מקריב קרבן בבית המקדש, עליו לבוא עם הקרבן אל בית המקדש, "אל פתח אהל מועד". ואפילו לדוגמא אדם שהוא עשיר, והוא טרוד מאד בעסקיו, ויש לו פקידים רבים שמנהלים את עסקיו, הוא אינו יכול לקרוא לאחד הפקידים, ולומר לו, קח את השה הזה ותקריב אותו בשבילי! אי אפשר לעשות כך! עליו לבוא בעצמו לפני הקדוש ברוך הוא, להניח את ידיו על הקרבן, ולהתוודות לפני ה', להתפלל ולהתחנן אליו. הוא בעצמו, ולא על ידי מישהו אחר.
והמשילו על זה משל, למה הדבר דומה?
היה רועה צאן אחד, שהיה שכיר, ומקבל צאן מאדון אחד כדי לרעות, להנהיג ולשמור אותם. ובכל יום הוא היה יוצא איתם אל סביבות העיר, ושם היו הצאן רועים. באותה העיר, בקיר החומה, היה ביתו של מושל העיר, השר הגדול, ובסמוך לביתו, על יד החומה, היתה לו לשר, גינה יפהפיה, מטופחת להפליא, בתוכה גדלו בצורה מסודרת ומושלמת, כל מיני פרחים ושושנים, עצי פרי ומגדנות, דבר פלא ממש!
באחד הימים, יצא הרועה עם צאנו סמוך לעיר, ועבר בסמוך לביתו של השר. מאחר והיה עייף מאד, הניח את ראשו על תרמילו, ונרדם. הצאן, ראו את הגינה של השר, ולה גדר סביב, אך הגדר, לא היתה גבוהה. קפצו הצאן אחד אחד מעל הגדר ונכנסו לגינה הנפלאה. רמסו את כל הפרחים, והחלו אוכלים מהורדים והשושנים, ומקלקלים את כל יופיה של הגינה!
שמע השר רעש גדול מהגינה, הביט בחלונו, והנה הוא רואה שהצאן מקלקל את גינתו היפה, השקיף למרחק, והוא רואה את הרועה שוכב על הרצפה ונם את שנתו כשהוא מתרשל בשמירתו, ואינו שם לב בכלל לכל מה שאירע. התרעם מאד השר, כיצד זה ישן ככה ומזלזל בתפקידו להשגיח על הצאן?! פקד השר על שוטריו: תיפסו את כל הצאן, וכלאו אותם ברפת הבקר שלי, שהרי כך, כאשר יקום הרועה, בודאי יחפש את צאנו, וכשיבוא לבקשם, יעשה בו השר משפטים על מעלליו!
כעבור זמן מה, קץ הרועה משנתו, ותמה מאד, איפה הצאן? ניגש אליו אדם אחד שהיה שם, אמר לו: אינך יודע מה שקרה? הצאן שלך נכנסו לגינה של השר, רמסו את כל מה שהיה בדרכם, וגרמו נזקים גדולים לצמחיה המפוארת שהיתה בגן, לכן ציוה השר על השוטרים שיתפסו את הצאן שלך ויכלאו אותם ברפת שלו.
אמר הרועה: אוי ואבוי! מה אעשה כעת? איך אקבל בחזרה את הצאן? ניגש אליו אחד מבני העיר, שהכיר את השר. אמר לו: שמע! אתה לא הראשון שאירע לו דבר כזה, כבר לפני תקופה מסויימת אירע בדיוק מקרה כזה, שנכנסו צאן של אחד הרועים, וגרמו נזקים לגינת השר, אך השר שלנו, הוא מלא רחמים, נכנס אצלו אותו רועה, הגיש לפניו "מנחה", חבילת שוקולדה, וביקש מהשר את סליחתו בעיניים דומעות. השר ריחם עליו, וצוה להשיב לו את הצאן מבלי להענישו. אם כך, גם אתה תוכל לעשות כך, תכנס אל השר, ותבקש את סליחתו! שמע הרועה, ומצאו הדברים חן בעיניו.
למחרת, בא לביתו של השר, עם קופסת שוקולדה, וביקש להתקבל אצל השר כדי לבקש את סליחתו. כשניגש לאחד הפקידים, אחר לו הפקיד, היום השר לא נמצא, הוא יצא בבוקר לחיפה, והוא לא יהיה היום. אמר הרועה בלבו: מה אעשה? אני מוכרח לקבל את הצאן חזרה! נכנס לביתו של השר, שאל היכן הוא משרדו, הניח על שולחן השר את חבילת השוקולדה, פתח את הרפת, לקח את צאנו והלך לו.
אחר הצהרים, חזר השר לביתו, והנה הוא רואה על שולחנו חבילת שוקולדה. שאל, מה זה? מי הניח כאן את הקופסה, ענו לו פקידיו, זה הרועה שצאנו פרצו אמש לגינתך, הוא בא, הניח את הקופסה, ולקח בחזרה את צאנו מן הרפת. כעס השר מאד ואמר: איזה שוטה שבעולם! וכי אני צריך את קופסת השוקולדה שלו?! אני עשיר גדול! אני צריך שוקולד? מילא, אילו היה בא, מבקש את סליחתי בכנות, הייתי סולח לו, ומחזיר לו את צאנו, אבל ככה? להניח קופסה ולקחת את הצאן ללא רשות?!
זהו המשל. והנמשל:
אדם חטא לפני הקדוש ברוך הוא. כעת הוא שולח קרבן לבית המקדש. קורא לפקיד שלו, ואומר לו שיקריב שה בבית המקדש, אך הוא עצמו לא בא. אומר לו הקדוש ברוך הוא: "לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים", וכי אני צריך את הפר שלך? את הקרבן שלך? והרי כל העולם שלי! " כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף", ההכנעה היא העיקר! שיבוא החוטא לפני ה', יסמוך את ידיו על ראש הקרבן, ויתוודה, ויתחנן להקדוש ברוך הוא שיסלח לו וייטיב לו, מתחנן לה' שיאיר עיניו בתורה! זה העיקר! זהו חפצו של הקדוש ברוך הוא! אין הוא חפץ סתם בקרבנות! אומר לו הקדוש ברוך הוא: העשירים, לא חסר להם כסף וזהב, יש להם הרבה צאן והרבה בקר, וכי אני צריך את הבהמה שלך? "הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה? זְבַח לֵאלֹקִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ, וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי"! זהו חפצו של הקדוש ברוך הוא באמת!
בזמנינו, אין לנו קרבנות, אך נאמר: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ", במקום הקרבנות, יש לנו תפילה, והתפילה צריכה להיות בהכנעה, בכוונה שלימה, שיבין המתפלל מה שהוא מוציא מפיו, זהו עיקר החשיבות של התפילה, "תפִלָּה לְלֹא כַּוָּנָה - כְּגוּף בְּלִי נְשָׁמָה", אך כאשר אדם נכנע, הוא מתוודה ומתפלל בכוונה, אז ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא, הוא מלך רחמן מלא רחמים, סולח לעוונותינו!
והקדוש ברוך הוא שעשה נסים לאבותינו, הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות, ויראנו את קץ הפלאות במהרה בימינו אמן.
שבת שלום