דרשו רבותינו במדרש (ויקרא רבה ל יא), על ארבעת המינים שאנו נוטלים בחג הסוכות, שהם רומזים לכל חלקי העם:
האתרוג שיש בו טעם וריח, הוא דוגמא לתורה ולמעשים הטובים שיש בתלמידי חכמים. ההדס שיש בו ריח ולא טעם, הוא דוגמא למי שיש בו מעשים טובים ולא תורה. הלולב שיש בו טעם (פרי התמר) ואין בו ריח, הוא דוגמא לאנשים שיש בהם תורה, אבל מעשיהם אינם טובים כל כך. והערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, היא דוגמא לריקים שבישראל, שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
זהו סמל ודוגמא, לערבות ההדדית שצריך שתהיה בין כל חלקי האומה.
לעתים, בפרט בזמנים כמו הזמנים שאנו עומדים בהם, ישנה תחושה של ריחוק בין חלקי העם. תחושה זו היא מוצדקת, אין לטשטש הבדלים, ו"לוותר" על עקרונות. אולם תחושה זו, אסור לה שתביא לידי "ניתוק" בין חלקי העם. כל יהודי, צריך שיהיה איכפת לו מיהודי אחר. זו ההנהגה שלמדנו ממרן רבינו זצ"ל, שלמרות שטיפח את עולם הישיבות, והשקיע מרץ רב בבני התורה, בכל זאת, תמיד חזקה עליהם מצוותו, לצאת לערים! להשפיע על כל חלקי העם! להאיר מאור התורה על כולם, שהרי בכל יהודי, חבוי ניצוץ של קדושה, וצריך להפיח בו רוח, שהיא תלהיט ותגביר את אש הקודש, ברשפי אש שלהבת יה. (הדברים נכונים בעיקר כלפי אותם שאינם עויינים את שומרי התורה).
מעשה שהיה, ובו טמון מסר גדול:
באחת מערי הארץ, שוכנת ישיבה גדולה ומפורסמת, כשבתוכה גם כולל אברכים חשוב, ובו עשרות אברכים בני עליה, המתגוררים בסביבת הישיבה.
בחודש אלול, נולד לאחד האברכים בן, במזל טוב. ביום הכיפורים, נבצר כמובן מהאם, אשת האברך, להשתתף בתפילות בישיבה, ומשכך, היא נשארה עם תינוקה בביתה. בין התפילות, מיהר האברך לבקר בביתו, כדי לראות מה שלום אשתו, כיצד היא מרגישה. וברוך ה', הכל היה כשורה. נפרד ממנה האברך לשלום, ועשה דרכו בזריזות, חזרה לישיבה.
בלכתו בדרך, הגיע למעבר חציה. האור ברמזור, היה אדום, ובחור עמד שם, ממתין שיתחלף האור לירוק. הבחור היה ללא כיפה, עם "קוקו" לראשו, עגיל באזנו, מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו. נעמד מיודענו האברך בסמוך לאותו בחור, ורצה לחצות את הכביש, שהרי הכביש ריק, יום הכיפורים הוא היום, ואין טעם לעמוד על שפת המדרכה. אולם בלבו קינן חשש של חילול ה'. הרי יש כאן בחור חילוני, הוא שומר חוק, ואילו אני, האברך, אתעלם מהרמזור? עמד גם הוא.
בהבזק של רגע, פנה האברך אל הבחור ואמר לו: "שמע, רוצה לחוות חוויה"? סקרנותו של הבחור התעוררה, והאברך אמר: "בא איתי לכמה דקות לישיבה, תראה מה זו תפילה ביום הכיפורים"! הבחור ניסה להשתמט: "אבל אין לי כיפה", והאברך אמר: "זה בסדר, לכמה דקות נמצא כבר כיפה". החליט הבחור, בעצם, למה לא? עלו השניים לישיבה, צמד מוזר: אברך לבוש לבן, נעול בנעלי בד, עוטה טלית צחורה, והבחור, בטריקו וג'ינס. האברך השיג עבורו במהרה "סטנדר" ומחזור תפילה. אחד הבחורים הגיש כיפה, והשליח הציבור התחיל ב"קדיש" שלפני מוסף.
הקירות רעדו מאמירת "אמן יהא שמיה רבה מברך" של מאות הבחורים. מבטו של הבחור נדד בין המחזור הפתוח לפניו, לבין הבחורים שסביבו, למאותיהם. לדביקות, לכוונה, לחרדת הדין. לראשונה בחייו ראה זאת! דיפדף במחזור, קלט את קטעי התפילות, "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו", "ובכן תן כבוד לעמך", משפטים טעונים כל כך! והנערים שסביבו, שהיו בני גילו, חווים כל ביטוי, מתפללים ברגש כה עז! זה היה חדש עבורו, מחזה מופלא! מתוך נימוס, הוא החליט להשאר עד סוף התפילה.
בשנה שלאחר מכן, אותו בחור השתתף בתפילה. אולם תלתלים, כבר לא היו על ראשו, העגיל, גם הוא נעלם כלא היה. הוא היה לבוש כבן ישיבה מן המנין!
בזכות מה? בזכות הפגישה המקרית עם האברך, בזכות קדושת יום הכיפורים, בזכות התפילה בישיבה! אולם כל אלה היו עשויים להיות אפיזודה חולפת, להזכר כחוויה מעניינת ותו לא. מה גרם למהפך בנפשו של הבחור? מה גרם לו להחלטה שכאן מקומו?
הבחור עצמו גילה זאת. הוא סיפר, שלאחר סיום התפילה, ניגשו אליו הבחורים בפנים מאירות, לחצו את ידו ואיחלו לו שבקשותיו יתקבלו לרצון ותפלותיו יענו ממרומים. וזה ריגש אותו כל כך! הנה, בחורים שאיכפת להם ממני. אני נראה כה שונה, חריג בנוף, והם לא מזעיפים פנים, אף לא מתעלמים, אדרבה, מתעניינים ומקרבים, ואם כך, החליט אף הוא להתקרב!
כאמור, ארבעת המינים, רומזים לכל שכבות הציבור, לבני התורה המצטיינים, ועד לאותם המשולים לערבה, שאין בה לא טעם ולא ריח. גם האנשים הללו הם מכלל ישראל, ועלינו לדאוג להם, לקרבם בקשר אדוק.
מעשה זה מובא בספר "מעיין המועד", (סוכות עמוד שעד), ואת הדברים סיים הרב המחבר במשפט שנאמר מפי הצדיק רבי דוד מללוב זצ"ל:
"אילו היה כל יהודי מושיט יד לרעהו, היתה נוצרת יד ארוכה ארוכה, שהיתה מגיעה עד השמים ומקבלת שם שפע בלתי נדלה של טובה וברכה"!
שבת שלום! חג שמח!