מאמרו של הרב יעקב ששון הי"ו, נכד מרן זצ"ל
נאמר בפרשת השבוע: "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים".
כזכור, בפרשת פנחס, כבר הוזכרו בנות צלפחד, שאביהן מת במדבר, ולא היו לו בנים, רק בנות, וכאשר צוה ה' על משה לחלק את הארץ, עדיין לא היתה ידועה ההלכה, שכאשר אין לאדם בנים, אז בנותיו יורשות אותו, ולכן באותה שעה, חשבו משה וישראל, שבנות צלפחד אינן זכאות לחלק בארץ ישראל, וכן אינן זכאות לרשת את אביהן, שהיה בעצמו בן בכור, והיה אמור לרשת חלק כפול מאחיו מירושת אביו, חפר.
רבותינו במסכת בבא בתרא (דף קיט:) אמרו, שבנות צלפחד היו חכמות מאד. הן ידעו את הבעיה העומדת לפניהן, אך לא אמרו דבר. כאשר לימד משה רבינו את העם, את פרשת יבום, שכאשר אדם מת בלי בנים, אשתו מתייבמת לאחיו, שמעו שמשה רבינו אומר, שאם האדם מת, אך הניח אחריו בת, אשתו אינה רשאית להתייבם, שהרי הניח אחריו זרע בעולם, ועליה להנשא לאדם אחר, ולא לאחיו של בעלה המנוח.
קמו בנות צלפחד ובאו לפני משה, אמרו לו, משה רבינו! אם אנו נחשבות כזרע לאבינו, אם כן מגיע לנו לקבל את נחלת אבינו! ואם אין אנו נחשבות לזרע, אם כן אמנו צריכה להתייבם!
אז אמר ה' למשה, "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". כלומר, בנות צלפחד ירשו את אביהן, וקיבלו חלק כפול מהחלק של שאר האחים, שהרי אביהן היה בכור. (שם בגמרא מבואר שקיבלו שלושה או ארבעה חלקים יותר משאר האחים).
אך אז הוסיף ה' ואמר, שאף על פי שלכל בני ובנות דור המדבר שנכנסו לארץ, היתה חובה להנשא אך ורק בתוך השבטים, (זו היתה מצוה ששייכת רק לאותו הדור), בכל זאת, את בנות צלפחד הוא הוציא מן החובה הזו, ואמר, "לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים", בנות צלפחד יכולות להנשא למי שהן תרצנה. ובכל זאת, הוסיף ה' יתברך ואמר, "אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים", כלומר, תנשאנה רק לאנשים מן השבט שלהן.
ומסבירים זאת רבותינו, שה' יתברך הרשה לבנות צלפחד להנשא למי שתחפוצנה, אך בתורת "עצה טובה" והמלצה, אמר להן, שעדיף שתנשאנה לאנשים מהשבט שלהן.
בנות צלפחד שהיו חכמניות וצדקניות, רצו לקיים את המלצתו של ה' יתברך, אך לא מצאו להן בחורים להנשא להן. כולן היו "תפוסים", ולכן המתינו והמתינו... כך חלפו השנים, עד שהקטנה שבבנות צלפחד, עברה את גיל ארבעים, ולא נישאה! ורבותינו אומרים, שבזמנם, אשה שלא היתה נשאת עד גיל זה, לא היתה יכולה עוד ללדת, ובכל זאת בנות צלפחד נטלו עליהן סיכון גדול כל כך, והכל מפני אמונתן הצרופה בה' יתברך, שידעו שמפי ה' לא יצא דבר לא טוב, ולכן בטחו בה' בצדקתן, עד שלבסוף נישאו בזו אחר זו, וזכו כולן לבנים מחוץ לגדרי הטבע.
נאמר בספר משלי: "שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב", כאשר אדם ממתין לזמן הנכון, לעת הנכונה, ואז פיו עונה דברים נכונים וראויים, הדבר גורם לו לטובה ולשמחה. בנות צלפחד לא "קפצו" להתלונן על משה, הן המתינו עד שתגיע השעה הראוייה להגיש את טענותיהן. גם לאחר מכן, כאשר כבר היה להן "היתר" מפורש מפי ה' להנשא למי שתחפוצנה, הן התנהגו בחכמה, כלכלו את צעדיהן בתבונה, ומתוך כך זכו לקיים את רצון ה' בשלימות, נעשו לאות ומופת לכל הנשים הצדקניות שבכל הדורות, וכפי שאמנם זכו שה' יתברך עצמו מעיד עליהן, "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת", וגם לבנים זכו, להורות שה' יתברך שמח בהן ובמעשיהן.
אנו למדים מכך, שעל כל אדם, להיות סבלן ורגוע, להתבונן בכל דיבור שיוצא מפיו, בכל מעשה שעושה, ובפרט במעשים שיש להם משמעות רצינית, ובזכות מידה טובה זו, יזכה שיתקיים בו הפסוק, "דָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב".
שבת שלום!