דבר תורה לשבת כ' שבט תשס"ו 18 בפברואר 2006

פרשת השבוע - פרשת יתרו

כתוב בפרשה "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן", זאת אומרת, שבזמן מתן תורה זכה משה רבינו להתגלות נבואית גבוהה מאד, וכביכול הביט בשכינה הקדושה. ואמרו רבותינו בגמרא במסכת ברכות (דף ז.) שכאשר התגלה השם יתברך אל משה בפעם הראשונה מתוך הסנה, נאמר עליו "ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל האלוהים" ובשכר זאת שמשה לא הביט אז אל הסנה, זכה להביט בשכינה במעמד הר סיני (וכלשון חז"ל: "בזכר "מהביט" זכה ל"תמונת ה' יביט")

ויש לשאול, אם אסור להביט אל השכינה הקדושה, למה נחשב זאת למשה לזכות גדולה, ועוד ניתן לו על כך שכר גדול להביט אל השכינה בהר סיני?

ויש מבארים שמשה רבינו עליו השלום, ראוי היה בודאי להביט אל הסנה, אלא שמתוך עיונו בשכלו בעניין ההבטה בשכינה, וכן מרוב יראתו שלא יוכל להביט בשכינה, עצם את עיניו כדי להתבונן בדעתו, שיוכל אחר כך להביט בשכינה, וכמו שכל אדם כשצריך להתעמק באיזה עניין, לפעמים הוא עוצם את עיניו לאמץ מחשבתו.

ובאמת שיש לבאר עניין זה יותר, על פי דברי המפרשים, שכתבו שמי שנמצא במדרגה נבואית עליונה מאד, אינו רואה את המחזה הנבואי בעיניו הגשמיות כלל, אלא סוגר את עיניו ורואה, (ולכן באדם הראשון אחרי שחטא נאמר "ותפקחנה עיני שניהם", דהיינו שירדו ממעלתם שיכלו לראות בלא עיני הבשר שלהם, ואחר החטא נזקקו לעיני הבשר), ולכן סגר משה את עיניו להתרומם יותר בכוח עיונו, לזכות לראות את השכינה במדרגה הנבואית העליונה, ולא בעיניו הגשמיות, ובשכר זאת שלא היה נבהל להביט בלא התבוננות על הסנה, זכה לראות את השכינה במעמד הר סיני.

וביאור העניין שיש ראיה בלא עיניים גשמיות, הוא משום שהעין אינה אלא כלי ביד הנשמה הנמצאת בגוף, כדי שתוכל לראות, אבל מראות רוחניים גבוהים, יכולים להראות לאדם שנמצא במדרגה נבואית גבוהה, בלא האמצעי של העין, אלא ראיה אל תוך הנשמה מיד.

ולכן יש אנשים שכשהם נמצאים סמוך לפטירתם, הם רואים ומכירים את קרוביהם ומכריהם המתים שבאים לקראתם, משום שכשמתחילים להתבטל הכוחות הגשמיים, אז הם רואים בעיניים רוחניות, עיני הנשמה.

וכך מבואר בגמרא במסכת ברכות (דף כו) שכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו אליו תלמידיו לבקרו לפני פטירתו, ולאחר שבירכם, סמוך לצאת נשמתו, אמר: הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא אלי ללוותי.

ולא רק על גאונים מתקופת הגמרא מסופר כן, אלא אף על חכמים רבים בני הדורות האחרונים. וכן ידוע שבעת שהיה הרה"ג רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי (בעל ספר גשר החיים) נמצא סמוך לפטירתו (בשנת תשט"ו 1935), והיה שוכב במיטתו מבלי כוח אפילו לדבר, אמר בשארית כוחותיו כמה פעמים למשמע אוזניהם של הנוכחים בחדר: "מורי ורבי רבי שמואל, מורי ורבי רבי שמואל", שראה שרבו רבי שמואל סלנט מגיע לחדרו ללוותו. זהו חלקם של הצדיקים שזוכים לזכך את גופם ולהגיע למדרגות נפלאות כאלה.