בפרשה הקודמת, פרשת נשא, קראנו על חנוכת הנשיאים, שכל נשיאי השבטים הביאו קרבנות להקריבם לפני ה'. ועתה, בראשית פרשתינו נאמר:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".
אמרו רבותינו (במדרש תנחומא ה, והובא בפירוש רש"י): למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? כלומר, מדוע מיד לאחר שקראנו בפרשה הקודמת את פרשת חנוכת הנשיאים, מיהרה התורה ללמד את אהרן את פרטי מצוות הדלקת הנרות? אלא לפי, שכשראה אהרן את חנוכת הנשיאים, הצטער וחלשה דעתו, על כך שהוא ושבטו לא זכו להשתתף בחנוכת המשכן עם כל הנשיאים, ראה זאת הקדוש ברוך הוא ומיד אמר לו: חַיֶּיךָ! שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם! שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת!
ומדוע באמת גדולה הדלקת הנרות במשכן ובמקדש יותר מחנוכת הנשיאים? מפני שחנוכת הנשיאים נעשתה על גבי המזבח החיצון, בפירסום וברעש גדול, ואילו הדלקת הנרות, נעשית בפנים, במקום צנוע, הדברים האישיים והמוסתרים, יקרים הרבה יותר מהדברים המפורסמים!
כך נאמר: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ", המעשים הנעשים בצניעות בלי פירסום, הם המזכים את האדם יותר מכל לחיי העולם הבא! רגיל היה, מרן הסבא, רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, להזכיר את מאמר חז"ל (תנחומא פרשת כי תשא), לוחות הראשונים,, על שניתנו בפומבי, לפיכך נשתברו, ואילו בלוחות שניות, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, "אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת".
פעם, ניגשו אל מרן זצ"ל עורכי הבטאון שהיה יוצא מטעם תנועת ש"ס, וביקשו ממנו לערוך כמו "ראיון" - "שיחת חג" עמו, כדי לחזק את הבטאון. השיב להם מרן, לוחות ראשונות נשתברו על שנתנו בפומבי, בקולות וברקים, לכן מוטב גם עתה לא לעורר רעש!
וכבר אמרו רבותינו, כמה גדולי עולם, שכשאדם שעושה מעשה מצוה, טורח כדי שיתפרסם שהוא עשה את אותו מעשה, הרי הוא עלול להפסיד את כל שכר המצוה שעשה מפני מעשיו! ולפעמים יכול גם להענש על מעשיו!
ומעשה מובא במסכת עבודה זרה (דף יח.), שרבי חנינא בן תרדיון מסר נפש, ובזמן שמלכות הרשעה גזרה שאסור ללמוד תורה, היה הוא הולך ומרביץ תורה לעדרים. וכך מספרים רבותינו:
כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא, הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן לְבַקְּרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא אָחִי, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֻמָּה זוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ? שֶׁהֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ, וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו וְאָבְדָה אֶת טוֹבָיו, וַעֲדַיִן הִיא קַיֶּמֶת! וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר מֻנָּח לְךָ בְּחֵיקֶךָ! (כלומר, אמר רבי יוסי, מאחר ומן השמים המליכו את הגויים על ישראל, מדוע את מסכן את עצמך ועובר על חוקיהם?).
אָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא, מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ! אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ? תַּמָּה אֲנִי אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה בָּאֵשׁ! אָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא: רַבִּי, מָה אֲנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לְיָדְךָ? אָמַר לוֹ: מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְּמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה וַחֲלַקְתִּים לָעֲנִיִּים, אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, מֵחֶלְקְךָ יְהִי חֶלְקִי וּמִגּוֹרָלְךָ יְהִי גּוֹרָלִי!
כלומר, שאל רבי חנינא את רבי יוסי, מה יהיה איתי בעולם הבא? שאל אותו רבי יוסי, האם אירע לך איזה מעשה מיוחד? השיב לו רבי חנינא, שפעם התערבבו לו כספים פרטיים עם כספי צדקה, והוא החמיר על עצמו וחילק הכל לעניים. השיב לו רבי יוסי, אם כך, אתה בן העולם הבא, "יהי חלקי מחלקך"!
ולכאורה התמיהה כאן גדולה מאד! רבי חנינא בן תרדיון, קדוש ישראל המוסר את נפשו כדי שלא תשתכח תורה מישראל, יושב ודואג מה יהיה איתו לעולם הבא! וכאשר הוא מציג את דאגתו בפני רבי יוסי בן קסמא, רבי יוסי קובע שרבי חנינא בן העולם הבא, רק בזכות מצות הצדקה שקיים פעם אחת! איך ניתן להתעלם משנים של מסירות נפש על הרבצת תורה?! שנים של לימוד תורה בקדושה וטהרה!
אלא מבארים, שמאחר ורבי חנינא היה מפורסם לגדול בדורו, הרי שבודאי זכה לכבוד רב על גדולתו. ולכן היה רבי חנינא מסופק, אם יזכה לשכר בעולם הבא על מעשיו, או שמא חס ושלום איבד הכל בעולם הזה. שאל אותו רבי יוסי, אם איזה מעשה בא לידיו, כדי לעמוד על טיבו ופנימיותו של רבי חנינא, וכאשר שמע שרבי חנינא התחסד עם קונו, בדבר פרטי, שאף אחד לא יודע עליו, כאשר התערבבו לו כספים עם כספי צדקה, והוא החמיר על עצמו למרות שהיה דחוק, זו ראיה שמעשיו נעשים בכוונה הנכונה, והכבוד שמגיע לו בעולם הזה, לא יפגום בשכרו לעולם הבא, גם במצוות הנעשות בפירסום!
למדנו, כמה חשובה היא הצניעות, כמה חשובה ישרות הלב, להכין את הלב בכוונה טובה, לעשות את מעשינו לשם שמים!
מרן זצ"ל, זכה לכבוד רב בחייו, כאשר היה נכנס לכנסים, היו כל הקהל עומדים על רגליהם ושרים לכבודו. אך באותה שעה, הוא זצ"ל היה אומר בלחש, "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה", והיה אומר על עצמו דברי זלזול שאי אפשר לחזור עליהם בכלל, כמו שאמרו רבותינו בסוף מסכת יומא (פז:), שכאשר רב, היה רואה חבורה של אנשים מלוים אותו, היה אומר לעצמו דברים המכניעים את הלב, ומזכירים כי הכל הבל, והעיקר הגדול שצריך לשים מול עינינו: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
שבת שלום!
