בפרשת השבוע נלמד את דיני הבהמות והחיות שמותר לנו לאוכלם, ואלו שאסור לנו לאוכלם. וכן נלמד את סימני הדגים, להבדיל בין הטמאים לטהורים. וכך נאמר בפרשת השבוע: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, אֹתָם תֹּאכֵלוּ, וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם, וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ".
ויש לדקדק בפסוקים הללו, מה שנאמר על הדגים הטמאים "שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם", ומיד מוסיפה התורה "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם". לשם מה נדרשת הכפילות? מהי כוונת התורה?
הגאון רבי חיים בן עטר (האור החיים) אף הוא עמד על הכפילות בלשון התורה, וביאר את הדברים על פי דברי רבותינו בגמרא (חולין ה:), שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים, ומעשה ברבי פנחס בן יאיר, שנקלע למלון אחד, והביאו שם שעורים עבור חמורו של רבי פנחס. אולם החמור, לא רצה לאכול. בררו את הקליפות מן השעורים, כדי לשפר את טעמן, ובכל זאת החמור לא אכל. וכך המשיכו לנקות את השעורים, ולהוציא מהן את הפסולת כדי שיאכל החמור, ולא אכל. אמר להם רבי פנחס, שמא לא עישרתם את השעורים? מיד עישרו את השעורים, והחמור אכל. אמר להם רבי פנחס בן יאיר, ענייה זו (החמור), הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילים אותה טבלים? (כלומר, רציתם להאכילו שעורים שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות).
ומכאן לימדו רבותינו, שאדם שהוא צדיק מופלג, ונזהר תמיד שלא יאכל דבר שיש ספק איסור, הקדוש ברוך הוא עוזרו ומסייעו שלא יבוא לידי מכשול בענינים אלה כלל וכלל, ואפילו ממכשול על ידי בהמתו של הצדיק (שאסור היה להאכילה מאכל כזה שאינו מעושר), שומרו ה' יתברך שלא יכשל.
ובגמרא במסכת גיטין (ז.), הובאה המשנה ממסכת שבת (לד.), "שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה (כלומר, סמוך לשקיעה), עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!". ואמר רבה בר בר חנה, שיש לומר את הדברים הללו בנחת, כשם שבכל דבר שאדם מעיר לבני ביתו, עליו לומר את הדברים בנחת. וזאת כדי שהדברים אמנם יפעלו את פעולתם, ויעוררו את בני הבית לעשותם. ואמר רבי אבהו, "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו" (כלומר, יזהר שבני הבית לא יפחדו מפניו יותר מדאי), שהרי רבי חנינא בן גמליאל , שהיה אדם גדול, הטיל אימה יתירה בתוך ביתו, וכמעט שנכשל מתוך כך ואכל אבר מן החי (כלומר, בשר שנתלש מבהמה חיה).
ופירש רש"י, שפעם אחת, שחטו עבדיו של רבי חנינא בן גמליאל בהמה, ואבד להם אחד מחלקיה, ומרוב שפחדו מפניו, שלא יכעס עליהם שאיבדו את הבשר, לקחו בשר אחר שאינו כשר, והניחו אותו במקום אותה חתיכה. ורק מן השמים ריחמו על רבי חנינא בן גמליאל, ונודע לו שהבשר אינו כשר. משום שהקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה אפילו על ידי בהמתן של צדיקים, וכל שכן על ידי הצדיקים בעצמם.
ובתוספות, הביאו דברי רבינו תם שהסביר את הדברים, שאין הכוונה שהצדיקים אינם יכולים לחטוא לעולם, שהרי מצאנו בתלמוד בכמה מקומות שגדולי עולם נכשלו בכל מיני איסורים, רק הכוונה היא, שמי שהוא צדיק, ה' שומר עליו שלא יכשל באיסורי אכילה, כלומר, באכילת מאכלים אסורים, משום שאכילת דבר אסור, היא עבירה מגונה מאד, שבשרו של הצדיק נעשה חלק אחד עם המאכלים שאכל, וגנאי גדול הוא לו, אם יאכל דבר איסור. לכן, רק בעניני אכילה קיימת הבטחה זו, שהקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה על ידי צדיקים.
וכל זה לגבי צדיקים גדולים, אבל סתם בני אדם, שאינם צדיקים כאלה, עלולים הם להכשל גם בשוגג במאכלים אסורים, ולכן דוקא הם צריכים זהירות יתירה בענין זה.
ועל פי זה פירש האור החיים את הפסוק, "שקץ הם לכם – ושקץ יהיו לכם", שקץ הם לכם, שהם אסורים באכילה, "ושקץ יהיו לכם", באה התורה ללמד, שאפילו בשוגג, שלא תתכוונו לאכול מאכלות אסורות, בכל זאת, אם תכשלו ותאכלו מהם, ישקצו המאכלים את הנפש! אדם גדול, אמנם ינצל ממאכלות אסורות, אבל סתם אדם שטעה ואכל מאכל אסור, המאכל הזה ישקץ את נפשו, ויגרום בה פגם.
ומכאן אנו למדים כמה יש להזהר מאיסור מאכלות אסורות, שאפילו בשוגג לא נטעה לאכול חלילה מאכלים כאלה.
ומענין לענין שאנו כבר עסוקים בהלכות הפסח, שמענו ממרן הסבא רבינו רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שהזכיר את דברי רבינו האר"י, שמי שיזהר כראוי באיסור חמץ בימות הפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה. וסיפר, שהקשתה אמו של הגאון רבי עקיבא איגר, שהרי מצאנו כמה תלמידי חכמים גדולים שנזהרים מאד באיסור חמץ, ובכל זאת נכשלו בכמה עוונות. והשיב לה בנה הגאון רבי עקיבא איגר, שגם דברי האר"י הם כעין דברי חז"ל, כי מי שנזהר מאיסור חמץ, ינצל מאיסורי אכילה כל השנה, אבל אין הכוונה שתהיה עליו שמירה שלא יחטא כלל.
ועוד הוסיף על כך מרן זצ"ל, מדברי רבינו הר"ן, שכל מה שנמצא הבטחות בדברי רבותינו, שהאדם לא יחטא, אין הכוונה בזה אלא באופן שאין אשמה כלל ביד החוטא, כלומר, הקדוש ברוך הוא שומר על הצדיק ועל מי שנזהר באיסור חמץ וכדומה, דוקא מדברים שאינם תלויים בו כלל. אבל אם יש קצת אשמה עליו, כגון שנכנס לאכול במסעדה שאין עליה השגחה טובה וכדומה, אז אין מצילים אותו מן השמים, ואפשר שיכשל אפילו באיסורי אכילה.
ומעשה שסיפר החסיד רבי יוסף יעבץ (גיסו של בעל העקדה), שחי בתקופת גירוש ספרד, שפעם אחת נסעו שני יהודים וברחו מספרד למדינה אחרת. ולאחר שהפליגו בים פרצה סערה, ואונייתם טבעה, ובניסי ניסים הצליחו אותם השניים לתפוס בגזירי עצים, עד שנסחפו והגיעו חזרה לחופה של ספרד. ושם היה עליהם להסתיר את יהדותם.
מאחר ולא היה להם דבר מלבד הבגד שעל עורם, פנו איש איש ודפקו על דלתות הבתים, אם יש אדם המוכן להכניסם לכמה ימים בצל קורתו, עד שיתאוששו וישובו להפליג למחוז חפצם. ואמנם כל אחד מהם התארח בבית אחר, ושם אכלו ושתו ממה שהגישו לפניהם במשך כמה ימים, עד שנפרדו מהמארחים שהיטיבו להם, ושבו לנמל כדי להפליג בספינה. אחד מהם, בטרם צאתו מבית מארחו, פנה אליו המארח ואמר לו: הכרת פניך ענתה בך שאתה יהודי, דע לך כי גם אני יהודי אנוס, וכל האוכל שאכלת בביתי הכל היה בתכלית הכשרות, ואני שוחט עופות במרתף הבית, ואת היין אני מייצר בעצמי. שמח אותו יהודי שמחה רבה, ונפרד ממארחיו לחיים טובים ולשלום.
כאשר נפגשו שני היהודים בנמל, סיפרו זה לזה את הקורות אותם. וכאשר הגיעו למחוז חפצם, פנה היהודי השני, אל הרב, ושאל אותו ביגון ובבכי, מדוע זה חברי, זכה לאכול ולשתות בבית של יהודי כשר ואילו אני לצערי הרב נאלצתי לאכול נבלות וטרפות בביתו של גוי? השיב לו הרב, אמור נא, האם אי פעם נכשלת במאכלות אסורות? חשב היהודי והשיב, כי אמנם פעם אחת לפני שנים רבות, הלך לטייל עם חבריו לצוד ציד ביער, ושם הניחו חבריו כמה סוגי גבינות מיוחדות, ויין משובח. "לא יכולתי לעמוד בפיתוי, וטעמתי מהמאכלים גם אני, אולם חלילה לי להכניס לפי מאכל שיש בו איסור גדול כמו נבלות וטרפות"! השיב לו הרב: חברך שנזהר שלא להכניס לפיו דבר איסור, שמרו אותו מן השמים שלא יבוא לידי מכשול לעולם, אולם אתה שזלזלת באיסור גבינות ויין של גויים, לא היית ראוי שיעשו איתך חסד כזה מן השמים!
ה' יצילנו מכל איסור, ונזכה להכניס לפינו אך ורק מאכלים כשרים!
שבת שלום ומבורך!
