בפרשת השבוע נקרא על המאורע המצער של "חטא העגל".
בזמן שהיה משה רבינו על הר סיני, ולמד שם את התורה כדי למוסרה לבני ישראל, הם עשו "עגל זהב", ואמרו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", אז נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל".
העירו כמה מגדולי חכמי המוסר, שכאשר אנו מתבוננים בפסוקים, רואים אנו מה היתה הסיבה שביקש הקדוש ברוך הוא חס ושלום להשמיד את ישראל? לא מפני חטא העגל, על חטא העגל הסכים הקדוש ברוך הוא למחול ולהאריך אפו, אך נקודה אחת היתה בעוכריהם של ישראל, "וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא", קשיות העורף! היא התכונה שכמעט גרמה לכליה לעם ישראל.
כך אנו רואים גם בהמשך הדברים, כאשר משה רבינו מבקש ללמד זכות על ישראל, נאמר: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקָיו, וַיֹּאמֶר, לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה", וכי מדוע ראה לנכון משה רבינו להזכיר את יציאת מצרים לפני ה' בשעה קשה כזו? אלא אמרו רבותינו במדרש (רבה מג, ז), שכוונת משה היתה, ללמד זכות על ישראל, אמר משה רבינו, "רבונו של עולם! מהיכן הוצאת אותם? ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים, ולמדו מהם בניך ואף הם עשו העגל"! לפיכך אמר משה, "אשר הוצאת מארץ מצרים", כי אתה ה' ידעת מהיכן הוצאת אותם!
וכן מצאנו, שאפילו לאחר שכבר זכו ישראל וראו תשע מכות שהכה ה' את מצרים, עדיין היו עוסקים בעבודה זרה, כמו שהזכיר רש"י בפירושו (שמות יב, ו), שהיה צורך לומר להם, "מישכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן למצוה, לקרבן פסח". זו קשיות עורף, אף על פי שתחילת מעשיהם הרעים של ישראל לא היתה באשמתם, בכל זאת, עתה היה עליהם להתעלות, לעזוב את הדרך הרעה ולשנות את דרכם!
דרש הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, אמת הדבר, במצרים שקעו ישראל במ"ט שערי טומאה, וה' העיד עליהם שלא עבדו עבודה זרה אלא מתוך שיעבוד וטירוף הדעת, זו המלצת זכות גדולה.
אולם אי היכולת לומר: "מה שעבר עבר, מכאן ולהבא נתחיל מחדש", היא המעוררת הקפדה גדולה!
כל אדם, יודע בעצמו, שיודע הוא את חסרונותיו וקיצורו בעבודת ה'. "לב יודע מרת נפשו", ולעתים מזומנות, בפרט בדורינו, שהוא דור מפונק, נוהג האדם להשליך את חסרונותיו על אחרים, "אבי היה מכה אותי", "אמי לא הראתה לי אותות חיבה", "המורים בבית הספר לא הבינו לנפשי", "החברים שלי התנכלו אלי", ויש מקרים חמורים יותר, של אנשים שאף גדלו ברקע קשה במיוחד. הכל יכול להיות נכון, ישנן "נסיבות מיקלות", ואין ספק שה' יתברך יקח אותן בחשבון ביום הדין. אולם כל זה לא פוטר את האדם מלומר: "עד כאן"! לא לעולם אוכל להאשים אחרים במצבי! אני כבר אדם בוגר, עומד ברשות עצמי, עליולהתקדם! לחתור קדימה! להשליך את העבר עם הרגליו המכוערים, ולהתעלות למקומות נעלים ויפים יותר!
מצוי הדבר מאד לגבי התפילה. מסופר על אדם שומר תורה ומצוות, שפגש את חבירו, ואמר לו, "חלמתי, שאני מדבר עם הקדוש ברוך הוא"! השיב לו חבירו, חז"ל אומרים (בברכות נה:), "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו", בודאי חשבת על ה' יתברך, ולכן חלמת מה שחלמת!
השיב לו בעל החלום, מה אתה שח? וכי מתי חשבתי בכלל על הקדוש ברוך הוא? מתי יש לי זמן לזה? בבוקר אני ממהר לתפילה, בתפילה בודאי איני חושב עליו, לאחר מכן אני אוכל ארוחת בוקר, מברך ברכת המזון, איני חושב עליו, אחר כך ממהר ללימודים שלי, ומתפלל מנחה, ואחר כך ערבית וכו', מתי בכלל יש לי זמן לחשוב על הקדוש ברוך הוא?
זוהי אמנם מעשייה בלבד, אבל יש בה מן האמת. אדם מתפלל בכל יום ויום שלוש פעמים, אילו היה שם לבו רגע אחד לפני התפילה, שה' יתברך עמו, ושומע כל מילה שהוא מוציא מפיו בתפילה, אזי לבטח היו תפלותיו מקבלות אופי אחר לגמרי!
(המאמר מהרה"ג יעקב ששון שליט"א, עורך הלכה יומית).
שבת שלום!