דברים שנאמרו מפי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
נאמר בפרשה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי". כלומר אמר הקדוש ברוך הוא למשה, שאהרן אחיו וזרעו אחריו, הם שיהיה הכהנים בעם ישראל.
רבותינו אומרים, שבשעה שהתבשר משה רבינו על הציווי "הקרב אליך את אהרן", הורעו הדברים בעיניו, מפני שידע משה רבינו, שמתחילה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות אותו ואת זרעו בכהונה. אולם מאחר והוא התעכב במשך שבעה ימים ולא רצה לבוא לגאול את עם ישראל, ובכל יום אמר להקדוש ברוך טעם אחר מדוע אינו רוצה לגאול את ישראל, לכן נענש שהפסיד את הכהונה, שהרי אז נאמר בתורה, "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא", הנה ראינו שאהרן היה נקרא בתחילה "הלוי", כי משה היה צריך ליטול כתר כהונה, אך הפסיד אותו מפני שסירב במשך שבוע לגאול את עם ישראל בעצמו. לכן הורע הדבר בעיני משה, שהצטער על מה שנענש.
אבל באמת עלינו לדעת, כי מן השמים סובבו את הדברים כך, שמשה רבינו בסופו של דבר נשאר מנהיגם של ישראל, שזכה לכתר תורה, שהוא נעלה מכתר כהונה, וכמו ששנו רבותינו, "בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה." כי בכל דור ודור, הקדוש ברוך הוא מעמיד אנשים שיעמדו בראש עם ישראל להדריכם בדרכיו.
בכל דור ודור מכוונים הדברים מן השמים, שיעמוד לעם ישראל מישהו לפי מעלתם. בדור שיש בו הרבה גאונים, מעמידים על עם ישראל מנהיג שהוא גאון וחריף ובקי, כמו "הגאון הראגטשובי", ובדורות הקודמים, כמו הרמב"ם והרמב"ן, כי היו הדורות הללו פיקחים. וכן בדורו של הנודע ביהודה, העמיד הקדוש ברוך הוא את הנודע ביהודה להיות גדול הדור. ומי שיעיין בספרו של הנודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדאו), שיש לו ספר של הדרשות שהיה דורש בקהילת פראג, והספר נקרא "דורש לציון", והוא מלא בפלפולים עמוקים וסברות יפות מאד, ואם יעמוד מישהו היום וידרוש את הדרשות הללו, אף אחד לא יבין את דבריו, דרשות כאלה שגאוני עולם יושבים ולומדים אותם בהתמדה עד שמבינים אותם.
מספרים, שלפני שנתמנה הנודע ביהודה לרבנות בפראג, התמודד מולו גאון אחר, ושמו רבי זרח אידליץ, שרצה אף הוא להתמנות לרבנות, אך הנודע ביהודה נבחר לבסוף למשרת הרבנות. לאחר שנבחר, התכבד הנודע ביהודה לדרוש בפני הקהל בפראג. לאחר שסיים את הדרשה, ניגש אליו רבי זרח אידליץ לפני כל הקהל, ואמר לו: אתה "גאון"! "גאון" ראשי תיבות: גדול אתה ועושה נפלאות! וכל הקהל שמחו וצחקו כששמעו אותו אומר כך, שהודה לנודע ביהודה שלו נאה משרת הרבנות יותר.
וכעת נראה, שגם הקהל בפראג באותם הימים, היו גדולים בתורה, כל ימיהם היו עסוקים בתורה ובחכמה, ולכן לא היה קשה להם להבין את הדרשות. לא כן בזמנים הללו, שאם היה בא הנודע ביהודה לכאן, לבית הכנסת "יזדים" בירושלים, לא היו מבינים מאין נכנס ומאין יוצא. לכן אנחנו בדרשות אומרים רק הלכות פשוטות, כל דברינו הם באמת דברים פשוטים, לא כמו דברי הנודע ביהודה, כי בכל דור ודור צריך להתנהג לפי הרמה של אותו הדור. כמו אדם הקונה לעצמו כובע, שאם יקח "בורנטה" שהיא רחבה, יכנס לתוכה כל הראש שלו והוא יפול, וכן אם יהיה הכובע קטן, הרי תבוא מעט רוח והוא יעוף, אלא צריך שיהיה דבר מתאים. כך בשמים בכל דור ודור מתנהגים לפי המידה שלו, "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל", מכאן אמרו רבותינו במסכת יומא (לח.) "גלוי וידוע לפי הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור". כל דור לפי מעלתו.
היה חכם אחד, ששלחו אותו כשליח כדי שיאסוף כסף לישיבות. פעם אחת, שלחו אותו למדינת פרס, שם לא היו כל כך בני תורה, אלא אנשים פשוטים, ורובם מימיהם לא פתחו גמרא, רק למדו מעט הלכות. וזה החכם הלך שם, מה יאמר להם? התחיל לחשוב מה יאמר, הוא הרי יודע לפלפל בחכמה, אך הם לא יבינו אותו! כשהגיע לבסוף, עלה במוחו רעיון, הוא פנה לכל הקהל ואמר להם, רבותי! יש לי קושיא על הקדוש ברוך הוא! כל הקהל הקשיבו לדבריו, "ווי ווי ווי", הרי יש לו קושיא על הקדוש ברוך הוא! לא קושיא על הרמב"ם! קושיא על הקדוש ברוך הוא ממש?! והנה המשיך הדרשן ואמר, הקושיא היא: אני יושב בגינת ביתי, ואני רואה אבטיח גדול גדל מהאדמה על שיח קטן. יש לו שיח קטן והוא גדול. אני מרים את עיני, ואני רואה אילן עם ענבים, יפים, "מה רבו מעשיך ה'", ומעתה, קושיא!, מה זה? אילן קטן מוציא אבטיח גדול, וזה אילן גדול מוציא רק ענבים קטנים?
אלא המשיך הדרשן, יש לי גם תירוץ לקושיא! אני הייתי עייף, ונרדמתי בגינתי. כשהתעוררתי, נפל ענב אחד מהאילן על ראשי. אז אמרתי, כעת מתורצת הקושיא! אם היו אבטיחים גדלים על האילנות הגבוהים, אוי ואבוי מה היה קורה לי! הקהל כולו נהנה מהקושיא ומהתירוץ, ומיד סיימו באמירת "מי שבירך" והרימו את תרומותיהם לטובת הישיבות כפי שביקש הדרשן.
הנה ראינו שכל אדם צריך לדבר לפי האנשים שנמצאים לפניו. אנשים פשוטים, אם תאמר להם קושיא על תוספות, לא יבינו כלום, "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שיהיו הדברים שגורים לפניהם, כל אחד לפי מעלתו, אשרי המדבר על אזן שומעת. ואסור למנוע בר! אסור לומר, אני לא מתאים לדבר לפני אנשים פשוטים! אלא צריך לרדת אל העם, ולהשקיע בזיכוי הרבים.
מי שמזכה את הרבים אין כמותו, אם זוכה להכניס ילד אחד מבית ספר חילוני לתלמוד תורה, אין למעלה ממנו, מכניס אותו תחת כנפי השכינה! מי שעושה כן מציל נפש מישראל! וכאילו הציל עולם מלא!
נתבונן, הרי הרמב"ם, כשהיה ילד קטן, לא קראו לו הרמב"ם, אלא משה. אולי מושיקו, (מויישלה לא קראו לו, כי לא היה אשכנזי...), אבל כשנכנס בתחילה ללמוד תורה, הרי אף אחד לא ידע מה יצא ממנו, ובסוף צמח כל כך עד שהאיר עיני ישראל. בלעדיו היינו כעיורים באפילה. גם כל ילד, שהעברת אותו מחינוך חילוני לחינוך טוב, אולי הוא יהיה תלמיד חכם. אין ערוך לזכות זו מי שזוכה לעשות דבר כזה!
רבותי, אנו לומדים תורה ברוך ה', אבל צריך להשקיע עמך בהצלת ילדים, ואין ערוך לזכות זו. צריך לא רק ללמוד לעצמינו, אלא גם לעשות, לזכות אחרים.
שבת שלום
