מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, נערך על ידי נכדו הרב יעקב ששון הי"ו
נאמר בפרשה: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף". במסכת בבא בתרא (דף טז:), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, חָמֵשׁ עֲבֵירוֹת עָבַר אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, בָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְכָפַר בָּעִיקָּר, וְכָפַר בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, וּבִזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה.
ומנין למדו רבותינו שרצח עשו נפש באותו היום? שנאמר כאן: "עָיֵף", ונאמר בספר ירמיהו "אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים". מכאן למדנו שרצח עשו את הנפש. ומנין שכפר בעיקר (בה')? שנאמר כאן: "לָמָּה זֶה לִי" ונאמר במקום אחר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".
אומרים רבותינו, באותו היום יצא עשו הרשע לתרבות רעה, ולכן נתקצרו חמש שנים משנותיו של אברהם אבינו, וכמו שנאמר, וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם "אֲשֶׁר חָי" מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים, למה נאמר "אשר חי", כי באמת היה צריך אברהם לחיות מאה ושמונים שנה, אלא שנתקצרו שנותיו כדי שלא יראה את נכדו, את עשו, יוצא לתרבות רעה ויצטער. לכן החסירו לו חמש שנים.
נמצא שאותו היום היה יום פטירתו של אברהם אבינו, ואותו היום היה יצחק אבינו יושב באבלות על אביו, ולא אכל סעודה ממה שיש לו בביתו, שהרי אחרים צריכים להכין לו סעודה, שהיא סעודת "הבראה", שהאבלים אוכלים ממה שאחרים מכינים להם. לכן יעקב אבינו, שהיה יושב אהלים, ולא היה רגיל לבשל, עמד ובישל ליצחק סעודה. ומה הכין לו? "נזיד עדשים", שהוא מאכל שעושים עבור האבלים, שיש בו איזו נחמה, מפני שהעדשים הן עגולות, ורומזות ש"גלגל חוזר בעולם", שכל אדם סופו למיתה, ולכן אין להצטער כל כך על פטירת אדם, סוף כל אדם, למיתה. זה הטעם שהאבלים אוכלים עדשים.
הגיע עשו הרשע מן השדה, והיה רעב מאד, חמד את המאכל שהכין יעקב, ראה אותו, איזה משובח, ואמר, "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", אמר לו יעקב, "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי", "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה"? "וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב", וגם לאחר שאכל ושתה ושבע ודשן, לא התחרט עשו על מכירת הבכורה, כמו שנאמר, "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".
ובמה שאמר עשו "הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה"? דרשו רבותינו, מכאן שכפר בתחיית המתים, שאמר "הנה אנכי הולך למות", ולא התבונן שאפילו אם ימות, הרי סופו שיקום בתחיית המתים, ואם כן אין הדבר כדאי להפסיד את הבכורה. כל הדברים הללו, כל חמשת העבירות שעשה עשו באותו היום, לא כתובים בפירוש בתורה, רק הענין שביזה את הבכורה כתוב בפירוש, אך כל השאר, לא נאמר אלא ברמז, וכך דרשו רבותינו את הפסוקים בקבלה שהיתה בידם.
מעשה היה במלך אחד, שהיה אוהב את היהודים, והיה אחד מחכמי ישראל קרוב אליו מאד, היה ממש אהובו של המלך. לאותו מלך, היה ספר "עין יעקב", שבו כל אגדות חז"ל בתלמוד, והספר היה מתורגם ללשון העמים שהורגל בה המלך. ביום מן הימים, נכנס אותו חכם יהודי אל המלך, והנה הוא רואה את המלך קורא בספר "עין יעקב" ומחייך. אמר המלך לחכם, ראה את החכמים שלכם, היהודים, כשהם שונאים מישהו, זורקים עליו אפילו אחר מיתתו כל מה שיש בידם! ראיתי בספר שלכם, שעשו עבר על חמש עבירות חמורות באותו היום, ואחת העבירות, שרצח את הנפש! איפה כל זה כתוב? לא כתוב! רק החכמים שלכם דרשו מן הפסוקים כך, אך הדברים לא מפורשים! החכמים שלכם שונאים אותו! לכן הם "תפרו לו תיק" שהוא רצח!
שמע הרב, חייך והשיב למלך, אדוני, אני אשיב לך על שאלתך בהזדמנות.
המשיך המלך ושוחח עם אהובו היהודי, עד שהגיעה שעת הצהרים. צוה המלך על משרתיו שיביאו לו מאכלים לארוחת הצהרים, ואילו עבור החכם היהודי, צוה שיביאו פירות, שהרי היהודי לא יאכל ממאכלי המלך. מיהרו המשרתים וערכו לפני המלך סעודה. לפני שישב המלך לאכול, קם לרחוץ את ידיו, הסיר מאצבעו את טבעתו, שבה קבועה חותמתו של המלך, הניחה בצד הכיור, ורחץ את ידיו. לאחר מכן, ישב לאכול, ואת טבעתו שכח בצד הכיור.
ראה החכם היהודי שהמלך לא הבחין בכך, נטל את הטבעת והניחה בכיסו. כשסיים המלך לאכול, הורה למלצר שינקה את השלחן, ולאחר מכן נכנס מזכיר הממשלה, כדי להחתים את המלך על כמה מסמכים מלכותיים. ביקש המלך להסיר את טבעתו מעל ידו על מנת שיוכל לחתום בעזרתה על המסמכים, אך הנה, אין טבעת! החל לחפש את הטבעת, וגם הרב עשה את עצמו כאילו הוא מחפש את הטבעת, חיפשו וחיפשו אך לא מצאו! צעק המלך, הביאו הנה מיד את המלצר הכלב הזה שהביא את האוכל! אמר לו המלך, החזר מיד את הטבעת! התנצל המלצר, אדוני המלך, אני לא ראיתי כלל את הטבעת! אך המלך לא האמין, הזעיק שני שוטרים, והם היו מכים את המלצר, והוא צועק, לא עשיתי כלום!
באותה שעה, ישב החכם היהודי בצד, וחייך. פנה אליו המלך, "מדוע אתה מחייך"? אמר לו החכם, אדוני המלך, וכי ככה שופטים בצדק? אולי אני גנבתי את הטבעת, מדוע את מאשים דוקא את המלצר? השיב לו המלך, איזה שאלות טפשיות אתה שואל? אני אחשוד בך שתגנוב את הטבעת? אלו רשעים גנבים, ברור שהמלצר גנב אותה, שהרי רק אני, אתה והוא היינו כאן! אמר לו החכם היהודי, אדוני, הרפה ממנו! אמר המלך לשוטרים, עיזבו אותו! לך כלב, לך לביתך! הכניס החכם את ידו לכיסו והוציא את הטבעת! התפלא המלך ושאל, מה זאת? אמר לו החכם, אמרתי לך, היה עליך לכל הפחות לשאול אותי אם אני לקחתי את הטבעת, איך אתה שופט את המלצר תיכף ומיד? השיב לו המלך, אני תליתי את הקלקלה במקולקל, לכן איני אשם במה שחשדתי בו!
עתה השיב לו החכם, זכור נא אדוני המלך מה ששאלת קודם, איפה כתוב שעשו רצח? הרי אתה אמרת שתלית את הקלקלה במקולקל, אף רבותינו כך נהגו, שתלו קלקלה במקולקל, ואני אספר לך את המציאות איך היתה, כפי שקבלוה רבותינו וכתבו במדרש:
בימים ההם, יצא עשו לצוד ציד, כמו שנאמר "כי ציד בפיו", והנה במהלכו ביער, פגש את נמרוד הרשע, שאף הוא היה גיבור ציד, אמר לו נמרוד, כיצד אתה נכנס לתחום שלי? השיב לו עשו, וכי מקום זה שייך לך? החלו לריב, עד שסיכמו ביניהם, לערוך "דו קרב", יעמדו ביום פלוני בשעה פלונית, זה מול זה, ומי שיהרוג את חבירו יזכה בכל היער!
בא עשו לפני יעקב אבינו, וסיפר לו את קורותיו, שהוא עומד להתייצב לדו קרב מול נמרוד, אמר לו יעקב, הלא תדע, שנמרוד מגיע כשהוא לובש את בגדי העור של האדם הראשון, ובשעה שהוא לבוש בבגדים הללו, שום אדם לא יוכל לפגוע בו! לכן שמע בקולי, לפני שתתחילו בדו קרב, דרוש ממנו שיסיר את בגד העור מעליו ויניחהו על הסלע, רק אז תוכל להתייצב מולו! שאל עשו את יעקב, מנין זאת לך? השיב לו יעקב, אני יודע כן מהקבלה, אמר עשו, אם זה קבלה זה טוב! אני מאמין! עמד לפני נמרוד ואמר לו, נמרוד נמרוד! וכי זו גבורה שאתה בא לפני עם הבגדים הללו? אם גיבור אתה, הנח את הבגד על הסלע, ואז נלחם בכוחות שוים! שמע נמרוד, הסיר את הבגד והניחו על הסלע. מיהר עשו ונטל את הבגד לעצמו, הכה את נמרוד והרגו. זו הנפש שהרג עשו באותו היום, כך הורגל להיות שופך דמים.
שמע המלך את דברי החכם, אמר לו, נכונים דבריך! עלינו לדעת, כל מה שכתבו רבותינו, הם אמת ודבריהם אמת, ואין אנו זזים מהם זיז כל שהוא. הנה ראינו, שתלו רבותינו את כל הקילקולים הללו בעשו הרשע, וסופו העיד על תחילתו, כי יעקב לא לקח ממנו דבר מוחשי, רק ברכות, ומה אמר עשו? יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי, בעיניו שפיכת דם היתה דבר של מה בכך! העובר עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר!
כאשר בא לפני יצחק אביו, ואמר לו אביו "בא אחיך במרמה", בא יעקב ולקח את הברכות, אמר לו עשו, ויעקבני זה פעמיים, סיפר ליצחק אבינו איך שיעקב קנה ממנו את הבכורה, שמע זאת יצחק והשיב, אם כך, שהוא קנה ממך את הבכורה, "גם ברוך יהיה"! אם כך, מגיעות לו הברכות!
אמרו רבותינו, אותו הלילה, ליל פסח היה, ליל הסדר, ולכן לקח יעקב שני גדיי עזים, אחד לקרבן חגיגה והשני לקרבן פסח, ולכן הביא לאביו יין, כדי שיוכל לקיים מצוות ארבע כוסות, כי אבותינו היו מקיימים את כל התורה גם לפני מתן תורה. אך דרכם של הזקנים, שאינם אוכלים מהר, אלא לאט לאט, וכל אותה שעה, היה יעקב אבינו מרגיש כאילו הוא מונח על גבי גחלים, היה חושש כל הזמן שמא יבוא עשו, ואביו אוכל לאט לאט, והנה הוא רואה את עשו מגיע, מיהר וברח מחדרו של יצחק. מאחר ומיהר כל כך, השאיר את כליו, את הסירים והצלחות, הכל הניח בחדרו של אביו, כאשר נכנס עשו, ושמע מה שעשה יעקב, אמר, וַיַּעְקְבֵנִי "זֶה" פַעֲמַיִם, "זה", הכוונה לסיר הזה, אותו הסיר שבו בישל יעקב מאכלים לאביו, הוא הסיר שבו בישל יעקב נזיד עבור עשו, שמע זאת אביו ואמר, אם כך, שמכרת לו את הבכורה בנזיד עדשים, "גם ברוך יהיה"!
ובכן תתקיימנה כל ברכות יצחק ליעקב אבינו, "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ", אנו מקוים בעזרת ה' שיתגשמו הברכות הללו, בביאת משיח צדקינו, במהרה בימינו. אמן.
שבת שלום!
