- - דברינו היום יהיו לעלוי נשמתו של מרן רבינו עובדיה יוסף בן גורג'ייה זכותו תגן עלינו - -
מאמרו של נכדו ותלמידו, הרב יעקב ששון שליט"א
ראשית נקדים, שאף על פי שאסור להספיד בשבת, מכל מקום, לספר בשבחם של צדיקים, מותר, ואף למצוה יחשב, אפילו ביום השבת. וגדולה מזו כתב הגאון מהרימ"ט (בדרושים), שבקושטא נהגו אפילו בתוך ימי השבעה על פטירת חכם, שהיו מספידים אותו בבית הכנסת הגדול שבעיר, מפני שזהו עונג לציבור, לשמוע ממעלותיו של החכם, שכולם מצטערים מפטירתו, ועל ידי כן מוצאים נחמה, שאוחזים בדרכיו של המנוח הגדול. ובפרט ראויים הדברים כלפי מרן זצ"ל, שהיה אב לישראל, הוא רועינו עד ביאת משיח צדקינו, ועתה יחול יום פטירתו ביום השבת.
נאמר בפרשת השבוע, "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ".
ודיקדק מרן הגאון רבי יהודה צָדְקָה זצ"ל, שלכאורה היה צריך לומר, "אלה תולדות נח, איש צדיק תמים היה בדורותיו", ולשם מה נכפל פעמיים בפסוק, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק"? ועוד יש לדקדק, שגם בסיום הפסוק נכתב שוב, "את האלוקים התהלך נח", ולשם מה שוב יש להזכיר את שמו?
אלא שנודע מה שאמרו, שיהיה האדם נוח לשמים ונוח לבריות. כלומר, כל אדם, צריך שיקפיד על שמירת התורה, הן בענינים שהם בין אדם לה', והן בענינים שהם בין אדם לחבירו. ויותר מזה, צריך שיהיה ממש "נוח" לשמים, ו"נוח" לבריות, כלומר, מעל ומעבר, יהיה נחמד עם הבריות, ותהיה דעתו מעורבת עם הבריות. וכזה היה נח, שהיה נוח לשמים ונוח לבריות, ולכן נכפל שמו פעמיים בפסוק, "אלה תולדות נח, נח", ללמדינו שהיה נוח לשמים ונוח לבריות.
אולם לעתים, יש סתירה בין הדברים, שאם ירצה להיות נוח לשמים, בהכרח לא יהיה נוח לבריות, ואם יהיה נוח לבריות, בהכרח לא יהיה נוח לשמים. ולדוגמא, אדם שנקלע לחברת אנשים לא הגונים, שעושים מעשים רעים, והוא רוצה להתחבב עליהם, ולנהוג בהם כבוד, ולכן הוא נשאר בחברתם, ולא מעיר להם דבר, הרי הוא אמנם נוח לבריות, אך אינו נוח לשמים. ואם יקום ויעזוב את חברת האנשים הללו, אז יהיה אמנם נוח לשמים, אך לא יהיה נוח לבריות.
וכמובן שבמצב כזה, עליו להיות תחילה נוח לשמים, שזהו העיקר החשוב ביותר, שהרי גם שאר הבריות צריכים לכוין מעשיהם שיהיו גם הם נוחים לשמים. ועל זה נאמר שוב בפסוק, "את האלוקים התהלך נח", שאף שהיה נח, נוח לשמים ונוח לבריות, בכל זאת, כאשר היתה סתירה בין הדברים, "את האלוקים התהלך נח"! דבק בתורה ובמצוות, ולא התחשב בדעות של בני אדם שאינם הגונים.
מרן הסבא, רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אין צורך להאריך במילים, כמה היה נוח לשמים, שהרי כל ימיו ממש, מילדותו ועד אחרית ימיו, היה עוסק בתורה בשקידה מופלאה שאין שני לה. עד כי כבר בהיותו צעיר, ועוד בטרם מלאו לו שלושים שנה, כבר ערך תשובות עצומות בנושאים החמורים ביותר בתורה, בהיתירי עגונות, ובדינים בין טוען לנטען, והכל בבהירות ובחריפות, ובפרט בבקיאות מפליאה, עד כי נוכל לומר בלי הגזמה, שלא היה כמותה מאות בשנים. וכן הבאנו בספר אביר הרועים "בית מידות", שהגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שהיה גאון הגאונים, שמע כמה פעמים את מרן זצ"ל דרך ה"רדיו", ואמר למקורביו (ובכללם לראש כולל לומז'ה שנפטר לא מכבר), שהוא ממש משתאה מן הדברים, כי מזמן רבינו עקיבא איגר לא נמצא בקי כזה.
אך לצד זאת, מרן זצ"ל השכיל להיות נוח לבריות, מצעירותו, יצא ממחיצתו, ולמרות שהיה שקוע ראשו ורובו בלימוד התורה, בכל זאת פינה בכל יום כמה שעות מזמנו היקר, כדי לזכות את הרבים, וממש למד את הנהגתם של הציבור, ומצא מסילות ללבותיהם, עד שהפריח את השממה באופן שיתכן שלא היה כמותו מימות חזקיה מלך יהודה, שזכה לזכות את הרבים, וממש העמיד בקרן אורה רבבות רבבות מישראל, השיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.
וכבר לפני כארבעים שנה התבטא הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, וכך אמר, היודעים אתם מדוע זכה רבי עובדיה יוסף, שהוא מיוחד בהנהגתו באופן שלא מצאנו אצל אחרים? זהו מפני שהרב עובדיה ידע לסגור את הספר מתי שצריך, והלך והרביץ תורה בישראל, ולכן זכה שלא תצא תקלה מתחת ידו.
כאב רחמן, מסר מרן זצ"ל את נפשו עבור עמו ישראל. בעינינו ראינו, כמה היה כואב בצרתו של כל אחד מישראל כאילו היה אחד מבני משפחתו, והרי יכולים אנו לחבר ספרים שלמים עבי כרס שיתארו עוד ועוד ממעלותיו הטובות, כמה היה משכין שלום בין איש לאשתו, כמה גמל חסדים עם עניי ישראל, כמה צדקות לרבבות פיזר, ולא רק בתקופות שהיה מפורסם בכל העולם, שאז פעל רבות ונצורות על ידי תנועת ש"ס, והפעיל את השפעתו הגדולה בדרכים המתאימות לזמנים הללו, אלא כבר מצעירותו, שבכלל מעשיו הטובים, היה מגייס כספים לטובת העולים החדשים מבבל ומרוקו, ונוסע למחנות העולים כדי להשפיע על ההורים לבל ישלחו את ילדיהם לבתי ספר חילוניים, וככה היה מכתת רגליו ממקום למקום, ורבים השיב מעוון, הצילם מרדת שחת.
בשבתו בבתי הדין, מישכן את נפשו לטובת המתדיינים לפניו. אפילו ביום ערב פסח אחר הצהרים מיהר לבית הדין כדי לסדר גט כשהיה צורך בדבר. לילות שלימים היה מנדד שינה מעיניו כדי למצוא מזור לתקנת נשים עגונות ופסולי חיתון.
ואספר שני מקרים, שהזכרתי בספרי אביר הרועים (שיצא כעת לאור), אשר יעידו על מסירותו:
מעשה היה, בשני אברכים שבניהם למדו ב"קרית הילד" בירושלים, ותוך כדי ריב במשובת נעורים, הכה אחד הבנים את רעהו ודחפו ושבר את משקפיו היקרים, ואבותיהם התווכחו ביניהם, אם חייב המזיק לשלם לניזק. ובאו לדון בזה לפני מרן זצ"ל. השיב להם הרב, כפי שורת הדין, אך תיכף הוסיף ושאל, כמה הוא מחירן של המשקפים, והוציא מעות מכיסו ונתן לאבי הניזק.
והיה מעשה בבית הדין בפתח תקוה בשנת התשי"ח, שבאו לפני מרן זצ"ל ובית הדין, איש ואשה שנישאו בתימן בשנת התש"ט, והאשה טובת שכל וצעירה לימים, והאיש זקן קשה ורע מעללים, שם האיש משה, ושם האשה, שהיתה בת אחיו של משה, מזל. והנה היה האיש משה נשוי עם אשה אחת בתימן ומתה. ואחר כך נשא אשה חדשה, ולקח עליה עוד אשה אחרת את מזל, עליה אנו מספרים. לכן נפרדה ממנו אשתו הראשונה, ונותרה רק מזל, שהיתה נשואה למשה, ולו שלשה ילדים מאשתו הראשונה, והגדול שבהם היה גדול ממזל בכמה שנים. והקטן שבהם הוא בן גילה.
אך כבר כשהיתה מזל ילדה, בת שתים עשרה שנה, ביקש אביה להכריחה להנשא לבן אחיו, הוא משה. והיה זה בעיר שרעב, בדרום מערב תימן. וכששמעה כן מזל, ברחה כל עוד נפשה בה לעיר אחרת והתגוררה שם בבית אחיה. אחר שנתיים ימים, הוזמנה מזל ואחיה (שהתגוררה בביתו) לשמחת נשואי אחיה הצעיר (שנשא אשה והוא בן שלוש עשרה שנים).
בבואם אל החתונה, בעוד החתן והכלה עומדים תחת החופה, ניגשו אביה ואחיה של מזל והחלו מאיימים עליה להכריחה להכנס תיכף ומיד תחת החופה להנשא לדודה, למשה. ויאמר אביה, שאם לא תסכים להנשא למשה, יתפסנה ויכנה ברצועת החמור. ומרוב פחדה, נכנעה מזל ונישאה למשה. ולא הועילו לה כל בכיותיה ותחנוניה, כי היו אביה ואחיה אדונים קשים ואכזרים, בני תרבות אנשים חטאים ועמי הארץ, לעשות מעשה שלא יעשה להתעלל בבת ישראל עצמם ובשרם.
תיכף אחר שנישאה מזל למשה, החל הלה לנהוג עמה באכזריות וקשיחות לב. על כן מאסה בו מזל וברחה אל ההרים מפני בעלה ואביה, עד שהצליחה להסתתר בבית אחיה שחס עליה ונתן לה מסתור מפני הרעה.
אחר הדברים האלה, עלו משה ומזל אשתו ארצה, ומאז עלותם לא היה ביניהם כל קשר. על כן פנתה מזל אל בית הדין בפתח תקוה, וביקשה לקבל גט פטורין מבעלה כדי שתוכל להנשא לאחר. ומאחר והבעל היה מכחיש חלק מטענות האשה, פסקו בית הדין כי על הבעל לתת גט לאשתו, אולם הוסיפו כי אין בכוחינו לכפותו על כך. ופסק זה אושר גם כן בבית הדין הגדול בירושלים. אולם הבעל עמד בסירובו, וכל מאמצי בית הדין ופניותיו לבעל לשחרר את אשתו מכבלי עגינותה לא נשאו פרי.
וכך נמשכו הדיונים זמן רב, עד שבשלהי שנת התשי"ז, הופיע האשה הלזו בפני בית הדין בהשתתפות מרן זקני זצ"ל, ותבך ותתחנן על נפשה שיסייעו לה בית הדין לצאת ממצבה העגום, להושיעה מיד בעלה הזקן השנוא עליה. ומרן זקני זצ"ל מופלא שבגאונים, הפליא עצה הגדיל תושיה לבוא לישע עניה סוערה, מישכן את נפשו להטיב בעבורה, וערך תשובה ארוכה, ובה הביא את דברי כמה מרבותינו, הסוברים שבמקרה שנכפו הנשואין על הילדה, יש לכוף את הבעל לתת גט. ועוד שבני תימן קבלו עליהם הוראות הרמב"ם, המיקל יותר בדין כפיה בגט וכלשון מרן זצ"ל:
"ולמרות מאמצים גדולים בדברי פיוס ברצי כסף ותחנות ובקשות חוזרות ונשנות פעמים אין מספר לאמור "הבעל עננו"! ואין קול ואין עונה ואין קשב. ובדברים לא יוסר עבד. ובצירוף כל הסברות הנ"ל פסקנו בכח בית דין יפה להלכה ולמעשה לכוף את הבעל לגרש עד שיאמר רוצה אני, ולזה הסכים גם ראש בית דיננו הגאון הגדול רבי ראובן כץ שליט"א, ובהיות שהבעל הקשה את ערפו ואימץ את לבבו ולא אבה לגרש גם לאחר פסק דין זה, נלקח אל בית הסוהר על ידי השלטונות בכדי להכריחו לציית לבית הדין. ולאחר שבתו בבית הסוהר ימים אחדים, הסכים לגרש את אשתו, והגט סודר על ידינו בס"ד ביום א' מנחם אב תשי"ט פה פתח תקוה ת"ו לאחר ביטול מודעות וכו' וכנהוג. והותרה האשה להנשא לכל אדם שתרצה, חוץ מכהן". עד כאן לשון קדשו.
ועתה אגלה מה שאירע באותו יום בבית הדין. כי לא כתב מרן זקני זצ"ל בפסק דינו, אלא שנעשה הדבר בהסכמת הגר"י כץ, אך את הדיין השלישי לא הזכיר כי אם בסיום דבריו. וגוף המעשה כך היה:
כאשר הגיע מרן זקני לבית הדין עם פסק דינו, עיין בו רבי ראובן כץ, ואף על פי שהיה הענין חמור מאד, בכל זאת בראותו את כל תוקף דברי מרן זצ"ל וסברותיו האמתיות, הסכים הלכה למעשה לפסק הדין, ובעל כרחו נאלץ גם הדיין השלישי, הלא הוא הגאון רבי שמשון קרליץ, להצטרף לפסק הדין, כי "אחרי רבים להטות". אולם בלבו היה נרעש מאד, כי לפי דעתו לא היה די בדברים שנמסרו בפני בית הדין כדי לכוף גט על הבעל. ולא הועילו לו כל טענותיו, כי הגאון הרב כץ החזיק בכל עוז בתשובת מרן זצ"ל, באומרו כי הדין עמו.
אך בשעה שבא הבעל מבית האסורים כדי לגרש את אשתו, לא יכל הרב קרליץ לכבוש את רגשותיו, ופנה אל מרן זקני ולחש באזנו, "אשת איש! אשת איש!", (ובביטויו, "איישס איש! איישס איש!"). שמע מרן, ושתק. כאשר עמד הבעל לפני בית הדין בשעת סידור הגט, אמר לו מרן זצ"ל, האם אתה נותן את הגט בלב שלם? השיב לו הבעל בשפה רפה ובכובד ראש, כן כן. אמר לו מרן, תראה, אתה עני ואביון, ואני מוכן לתת לך הרבה כסף, אם אתן לך הרבה כסף, האם תסכים לתת את הגט באמת בלב שלם בלי קשר עם הכפייה שעשיתי לך? השיב לו הבעל, כן, אסכים לזאת.
אותו היום היה יום קבלת המשכורת מבית הדין, ואז כבר הושווה שכר הדיינים לשכר השופטים בערכאות, והיה רב מאד, לקח מרן זקני זצ"ל את משכורתו ואמר לבעל, הנה אני נותן בידך את כל משכורתי, אך תבטיחני נאמנה שהנך עושה הכל בלב שלם כדי שלא תהיה שאלה על כשרות הגט. האם אתה מסכים? הבעל הלז, אף שהיה קשה עורף, בכל זאת ישראל היה, ומאד הופתע מהצעתו של הרב א"ז ויחשבה לו צדקה, ומיד הבטיח בפני הרבנים, כי כל מה שנותן הגט הכל הוא מרצונו הטוב באמת מפני שהרב נטה חסד אליו. ראה כן הרב קרליץ ושקט אף הוא. והאמת והשלום אהבו.
והלא נתבונן! הרי מרן זצ"ל לא היה מחוייב להשקיע מאמצים כאלה, רק כדי שיצא הפסק לכל הדעות, אך בכל זאת, לטובת הענין, הסכים לוותר על משכורתו, והכל כדי להביא את הענין לסיום באופן המוצלח ביותר!
עם זאת, כאשר ראה מרן זצ"ל צורך להכות על קודקודם של עושי רעה, לא חסך דברים, וכידוע שפעמים רבות הביע בשיעוריו את דעת התורה הצרופה, כי התורה שלנו היא תורת אמת, ולא מחניפים בה לשום אדם.
ומעשה שהיה בשנת התש"ס, בעת שעמד עלינו שר החינוך, ופגע בלומדי התורה ובדרך התורה, נשא אז הרב את דרשתו בהיכל בית המדרש תפארת ירושלים לעדת היזדים, והיו הימים ימי הפורים. זעק אז הרב בזו הלשון: הביא לנו הקדוש ברוך הוא נסיון לנסות אותנו, זה שר החינוך, זה סטרא אחרא, זה שטן, לא נוכל אנחנו יותר להתאפק! כמה נסבול? כמה נסבול מהרשע הזה? ה' יעקור אותו! כמו שיעקור את עמלק יעקור אותו! כשתגידו ארור המן תגידו גם כן ארור שר החינוך! אלו דברי מרן זצ"ל.
אז קמו אנשי תקשורת שונים, והחלו מזלזלים בדברי מרן, באומרם, איך רב מדבר ככה בחוסר דרך ארץ? וכהנה דברים כפי שהם רגילים תמיד בבורותם. גם ביקשו אז ראשי משרד המשפטים ופרקליטות המדינה, להעמידו לדין על דבריו, כי בז לנכבד מן הממשלה. שמע את הדברים הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל ואמר, זהו גדול הדור! זהו גדול הדור! מי שמעז ומדבר ככה כל האמת, זהו גדול הדור באמת!
נלך לאורו בדרכו בקודש, בלימוד תורה, בחינוך הילדים, ובזיכוי הרבים, וזכותו תהא מגן וצינה עלינו!
שבת שלום.
