דבר תורה ליום שישי כ' טבת תשפ"ג 13 בינואר 2023

פרשת השבוע - פרשת שמות - משה בתיבה - רגע של תשומת לב

מאמרו השבועי של הרב זבדיה כהן - ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא אודות גזירת פרעה על ילדי ישראל, להמית אותם מיד כשיוולדו, וכלשון התורה:

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה, וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא, וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא, וָחָיָה".

ולאחר מכן גזר פרעה גזירה קשה זו על כל עמו, כמו שנאמר: "ויְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר, כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן".

באותה תקופה נוראה, עמרם, אביו של משה רבינו, לקח את יוכבד לאשה, ונולד להם בן: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים". יוכבד מחביאה את בנה הנולד, שלושה חודשים, בתקוה שהיא תצליח למלט אותו מהגזירה הנוראה.

לאחר שלושה חדשים, יוכבד מטמינה אותו בתוך תיבה, ואת התיבה היא משחררת ביאור, עד שיצאה בתיה בת פרעה לרחוץ ביאור, וכשראתה את התיבה, שלחה את ידה, פתחה את התיבה, ראתה ילד בוכה, והביאה אותו לבית פרעה. "וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

בתיה בת פרעה, כשהושיטה את ידה לתיבה, האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה בנפשה שזהו מושיען של ישראל? אבי הנביאים, שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו פה אל פה, והוא עתיד להוריד מהר סיני את לוחות הברית? מה היה קורה אילו היתה בתיה מתעלמת לרגע מתיבה זו ששטה לבדה ביאור כשבתוכה תינוק בן שלושה חודשים?

נמצאנו למדים, שבשימת לב של רגע אחד, ניתן לגדל את גדול הנביאים וגדול הדור, מבלי לדעת זאת מראש!

מסופר על המגיד מדובנא שהלך ברחובה של עיר ביום חורף קר, וראה אדם עיור, עני, לבוש קרעים וילד קטן אוחז בידו ומנחהו בדרכו. אנשים עברו על פניהם, ואין איש שם לב אליהם, לשאול בשלומם ולדאוג להם למאכל ומשקה.

המגיד מדובנא ראה אותם, ולבו הרחום כאב את כאבם. עצר המגיד, ודרש בשלומם. העיור, היה אדם מר נפש, רטן לא ענה. ואילו הנער שליווהו, סיפר למגיד מדובנא, שזה העיור ההולך עמו, הוא אביו. ומאחר ואמו נפטרה לפני זמן מה, לכן הם גרים במחסן קר וטחוב, והם בדרכם לבית התמחוי של עניי העיר לארוחת צהרים חמה.

ריחם עליהם המגיד מדובנא ולקחם לביתו. נתן להם ארוחה חמה, וסידר להם חדר מוסק וחם. ארוחה זו חיממה את לבם של העיור ובנו הקטן, והם הודו לרב על טוב ליבו.

התסכימו לדור כאן? שאל המגיד מדובנא והציע להם חדר חם וארוחות חמות חינם אין כסף, כשהוא מוסיף, כאן גם יוכל הילד ללכת ללמוד בתלמוד תורה במקום לשבת בטל ללא אפשרות ללמוד תורה.

התלבט האב העיור כיצד להשיב, ואילו עיני הבן נצצו משמחה. בסופו של דבר הסכים האב העיור להשאר לתקופת ניסיון, כדי שבנו הקטן יוכל ללמוד מעט תורה.

הילד שהיה נבון וחכם החל לעשות חיל בלמודיו, ואף לאחר פטירת אביו העיור המשיך ללמוד בישיבה בהדרכתו של המגיד מדובנא. התמיד הילד ושקד על למודו, היה בעל זכרון מדהים, שכלו חד כתער, בעל מדות תרומיות, ועד מהרה קנה שם טוב, ונודע לתהילה. לימים בנה בית לתפארת ועלה על כס רבנות העיר ברודי, ושמו נערץ לדורות, הלא הוא הגאון האדיר רבינו שלמה קלוגר זכר צדק לברכה, שהיה מגדולי הדור בדורו, וספריו משמשים כאבן יסוד בפסיקה ההלכתית.

נתאר לעצמינו מה היה קורה אילו המגיד מדובנא היה ממשיך בדרכו ולא נותן רגע של תשומת לב לאב העיור ולבנו. הלא הם היו ממשיכים לבית התמחוי, ודבר לא היה משנה את מצבם. איזה גדול בישראל היינו מפסידים? כמו כן עלינו לשים לב, מה היה קורה אילו בתיה היתה מתעלמת ממשה בתיבה?

זה כוחו של רגע של תשומת לב!

לכל אחד מאיתנו יש בבית "משה בתיבה". כל ילד בישראל הינו פוטנציאל להיות גדול ומנהיג בישראל. אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, אך הוא זקוק לרגע של תשומת לב מאבא או מאמא, שיתנו לו את המילה הטובה, את העידוד, את ההזדמנות לפתוח לו פתח של הרגשה טובה, והכוונה טובה, להיות אחד מחכמי וגדולי הדור.

אם רק נדע להושיט יד- כבתיה, או לפתוח יד- כהמגיד מדובנא, אז נשכיל לרוות נחת מילדינו ויוצאי חלצינו , וכל הפירות לדורות עולם יזקפו לזכותינו.

שבת שלום!