מתוך דברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
בפרשה, תורתינו הקדושה מאריכה הרבה בענין המצורע.
רבותינו בגמרא במסכת ערכין (יז.) אמרו, מפני מה מגיע עונש הצרעת? מפני עוון לשון הרע! אדם שהוא מסכסך בין אנשים, הולך לפלוני ואומר לו, "כך פלוני אמר עליך", הוא הולך רכיל, עושה עוון גדול. מה איכפת לך מכל הענין? מדוע אתה צריך ללכת ולסכסך בין בני אדם? לכן מן השמים מביאים עליו צרעת, "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע וכו', טָמֵא טָמֵא יִקְרָא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". אנשים אינם נכנסים לארבע אמותיו. אין לנו שום טומאה בעולם שמטמאה באהל חוץ מאדם שמת. לכהן אסור להכנס לאהל או למקום שנמצא שם מת, ואותו הדבר המצורע, דימתה אותו התורה למת, שיושב מחוץ למחנה במקום פתוח, שאם ישב בתוך אהל, אסור להכנס לאותו האהל, והוא צועק "טמא! טמא!", כדי שלא יכשלו אנשים להתקרב אליו. איזה בזיון! וכדי בזיון וקצף!
זה אדם שדיבר לשון הרע! רבותי, צריך להיות זהירים, עכשיו בעוונות הרבים, יש נכשלים בעוון לשון הרע. ובפרט העיתונאים, הרבה מהם בעלי לשון הרע, תפקידם הוא לדבר על פלוני ופלוני, ומה יכתבו? דברים טובים הרי אינם כותבים, רק לבזות בני אדם, זה נקרא לשון הרע, וזהו עוון חמור מאד! הגמרא במסכת ערכין אומרת על הפסוק "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת", זה נאמר על בעלי לשון הרע, שמרוב חומרת העוון נחשב כאילו חייב כרת על מה שדיבר. ושקול עוון לשון הרע כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. כך לומדים רבותינו בגמרא מגזירה שוה. שלושת העבירות החמורות שבתורה, שהן הכי חמורות, מי שמדבר לשון הרע שקול כנגדן.
לכן אני מרחם על העיתונאים, שאינם יודעים את גודל החומרא של איסור לשון הרע. יש להם "חוק" של המדינה, "חוק לשון הרע", אבל החוק הזה אינו חוק של התורה הקדושה. לפי החוק של המדינה, אם אמר אמת אין לו עוון. אבל לפי התורה הקדושה, אפילו אמר דבר שהוא אמת, עובר על האיסור החמור הזה, שמבזה את חבירו. בזמנם היה מקבל על עוון כזה עונש של צרעת, אבל עכשיו בדורות הללו אין צרעת, ויתכן שזה משום שאין לנו היום שלטון של ישראל, שלטון של התורה, לכן בלאו הכי אילו היתה צרעת, לא היו מרחיקים את המצורע, לא היה מי שיאמר לו שיצא "בדד ישב מחוץ למחנה", לכן אין בזמנינו צרעת. אם יש עיתונאי שהוא ירא שמים, עליו להיות זהיר שלא יעבור על עוון לשון הרע. אני חס עליו, מרחם עליו שלא יכשל בעוון כזה.
כתוב בספר חובות הלבבות, אדם שדיבר לשון הרע על חבירו, כמו למשל ראובן שדיבר על שמעון, ושמעון שמע שראובן דיבר עליו ולא השיב שום דבר. הוא שתק ולא ענה לו. אותו האיש, ראובן, הוא מסכן, כל המצוות שעשה בימי חייו, נותנים אותן לשמעון שנעלב, וכל העבירות שעשה שמעון, מעבירין אותן אל ראובן העולב.
ראובן הזה, עשה מצוות, והרבה מצוות עשה, הלך, קנה לולב, קנה תפילין והניח אותן, אבל דיבר לשון הרע, וכל המצוות שלו עוברות לשמעון שנעלב ולא עלב. כמה זה חמור!
יש פסוק בקהלת, שנראה כאילו הוא סתום, אי אפשר להבין אותו: "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא, לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹקִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ". מה פירוש הפסוק הזה?
על פי דברי בעל חובות הלבבות, הפסוק מובן. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, הכוונה, אדם מדבר לשון הרע, הוא חוטא בפיו, שיבוא ביום הדין לפני הקדוש ברוך הוא, אחרי מאה ועשרים שנה, בא אצל הקדוש ברוך הוא, ופותחים את פנקסיו לראות מה היו מעשיו. ופותחים פנקס אחד של עבירות ואחד של מצוות. מתחילים לקרוא: ביום פלוני עשית כך וכך, ביום השני עשית כך וכך, והאדם חושב בלבו, הרי לא עשיתי כלום! ממתין שיפתחו את הפנקס של המצוות, ורואים שהכל חלק, אין כלום! והוא מתפלא, הרי כמה כסף הוצאתי על אתרוג, על תפילין, איפה כל המצוות שלי? אילו היה הדבר בעולם הזה, בחנות המכולת, והיו רושמים על שמי את הקניות של חברי, הרי היינו יכולים לברר את זה, והיו רואים שלא קניתי כלום, ואילו דוקא כאן, בעולם האמת כתוב עלי ככה? זו טעות!
עליו נאמר "אל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא", אל תאמר שזו טעות, "למה יקצוף אלוקים על קולך וחיבל את מעשי ידיך", כל המצוות שלך עברו לאדם השני שדיברת עליו, לכן לא כתוב תפילין, לא כתוב לולב, מפני שהכל עבר לחברך שהיה מן הנעלבים ואינם עולבים. ואתה הפסדת הכל!
כמה הפסד גדול יש בזה! כמה טורח האדם כל ימיו לעשות מצוות ומעשים טובים, והכל יורד לטמיון והולך לחבירו!
כך כתוב במשלי, "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", אם אדם זהיר בלשון, אשריו, אין טוב ממנו, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אבל אם לא עושה ככה, הוא ממית את עצמו, "מות וחיים ביד לשון".
במדרש מובא מעשה בענין זה. היה מלך אחד, מלך פרס, שנעשה חולה, ובאו הרופאים ואמרו לו שאין לו תקנה, אלא אם ישתה חלב של לביאה. אולם המלך לא ידע מה לעשות, שהרי מי ילך לחלוב את הלביאה, הרי היא תטרוף אותו! בא הרועה של המלך, שהיה אחראי על צאנו, ואמר לו, אדוני המלך, אני מוכן להתנדב ולהשיג עבור המלך חלב של לביאה! אמר לו המלך, אם תעשה כן, אני אגדל את שמך ואמנה אותך לתפקיד של שר. הלך הרועה, והיה לו צאן, הלך למקום שבו רבצה הלביאה עם האריה, ושלח לקראתם כבש אחד. האריה והלביאה טרפו אותו, והרועה הלך לו. למחרת שוב בא, ושלח לקראתם גדי אחד, טרפו אותו והרועה הלך. וכן יום אחר יום, עד שהחל הרועה להתקרב אליהם, ומאחר והם כבר הכירוהו והורגלו בו, לא עשו לו דבר, עד שהתחיל לגעת בהם, ובאו הם לטרוף אותו, מיד הוציא אליהם עוד כבש אחד, וכך שוב ושוב, עד שעלה בידו לחלוב את הלביאה לתוך כלי, לקח את הכלי וברח לו.
בדרכו, היה עייף מאד, אחרי שסיכן את נפשו, לכן נימנם לכמה זמן. בחלומו הוא רואה את כל האברים בגופו מתווכחים ביניהם. הידיים אומרות, אין כמונו, הרי בלעדינו לא יכול היה לחלוב את הלביאה! הרגליים אומרות, אין כמונו, שהרי בלעדינו לא יכול היה להתקרב ללביאה, המוח אומר אין כמוני, שאני נתתי את הרעיון ל"פטנט" איך אפשר להתקרב לאריה וללביאה. וכן על זה הדרך, התווכחו האברים. רק הלשון, שתקה.
אמרו לה האברים, מדוע את שותקת? ענתה להם, אתם אומרים שאתם החשובים, עוד מעט נראה...
קם הרועה, ובא לפני המלך, אמר לו, אדוני המלך, ואז הלשון הכשילה אותו וכך אמר, "הבאתי לך חלב של כלבה", כלב בן כלב! צעק עליו המלך, הבאת לי חלב של כלבה! אני ביקשתי חלב לביאה ואתה מביא לי חלב כלבה, תוציאו אותו להורג!
לקחו את הרועה וכלאו אותו, והתחילו להכין את עמוד התליה כדי לתלותו. מרוב עייפות, שוב נרדם, ובחלומו הוא רואה את לשונו מדברת עם האברים, אמרה להם, אתם אומרים שאתם העיקר? כעת תראו שאני העיקר!
קם משנתו ואמר לממונים עליו, מדוע אתם רוצים להרוג אותי? החזירוני אל המלך ואסביר את הדברים. שוב ניגש אל המלך ואמר לו, אדוני המלך, באמת זהו חלב לביאה! תשלח אותו למעבדה ותראה שזהו חלב לביאה! אמר לו המלך, מדוע אמרת "חלב כלבה"? אמר לו, הלשון הכשילה אותי! אבל באמת זהו חלב לביאה. ואיך הבאת אותו? שאל המלך. השיב לו הרועה, כך וכך עשיתי, עד שהצלחתי לחלוב את הלביאה!
בדקו ומצאו שדבריו אמתיים, שתה המלך את החלב והתרפא, וגידל את הרועה ומינה אותו למשרה מכובדת מאד.
"מוות וחיים, ביד לשון"!
שבת שלום וחודש טוב!
