פרשתינו פותחת: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".
ובפרשת כי תשא נאמר: "וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר, וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ, וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו". פניו של משה רבינו הפכו לפני להבים, כמו פני מלאך, והיו ישראל פוחדים לגשת אליו שמא ישרפו מהבל פניו.
רבותינו במדרש אומרים, מנין זכה משה לקרני הוד בפניו? אלא שבשעה שעלה משה רבינו להר סיני, היה הקדוש ברוך מכתיב לו מה לכתוב בתורה, ומשה היה כותב, כי את כל התורה כתב משה על פי מה שאמר לו ה'. כאשר סיים משה את התורה, הגיע לסיום התורה במילים: "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל", אך הנה נותר מעט דיו בקולמוסו של משה רבינו, ומן הדיו הקדוש והמיוחד הזה (שכמובן יש כאן ענינים עמוקים), העביר הקדוש ברוך הוא על ראשו של משה, ומזה קרן עור פניו.
אך עלינו לשאול, הרי כשאדם טובל את קולמוסו בדיו כדי לכתוב, הוא אינו יכול לקחת בדיוק את כמות הדיו שהוא זקוק לה לכתיבת המכתב. ולכן תמיד ישאר מעט דיו בסיום. אך הקדוש ברוך הוא, הרי יודע בדיוק מה יש בתורה, ויודע בדיוק כמה דיו יש לשים בקולמוס, ואם כן כיצד זה שנותר מעט דיו בקולמוס.
אלא שמשה רבינו היה ה"אשם" בדבר. שהרי משה רבינו היה עניו גדול, כמו שנאמר בתורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד", וכשאמר לו הקדוש ברוך שיכתוב "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", בלשון כזו של חביבות, שה' קורא לו, וכמו שנאמר במלאכים "וקרא זה אל זה ואמר", אמר משה רבינו בלבו, איך אכתוב על עצמי לשון כזו של חשיבות? הרי מתאים יותר שאכתוב "וַיִּקָּר אֶל מֹשֶׁה", כמו שנאמר לגבי בלעם "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם", אך לא יכול היה לשנות ממה שאמר לו ה' לכתוב, לכן עשה את האות אל"ף שבמילה "ויקרא", עשה אותה קטנה, כדי שלא ישימו לב אליה מרחוק, ויהיה נראה כאילו כתוב "ויקר".
ומאחר והקטין משה רבינו את האות אל"ף מחמת ענוותנותו, נותר מעט דיו של האות אל"ף בקולמוסו, ומהדיו הזה זכה משה רבינו לקירון עור פנים.
שבת שלום!
