מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בית הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".
במצווה מיוחדת נצטוינו בחג הסוכות, וכן בחג שמיני עצרת, ויום שמחת תורה, הלא היא מצוות השמחה, וכפי שנאמר בתורה, "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". (ויקרא כג, מ). וכן נאמר עוד: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וכו', וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יד - טו).
וכתב רבינו הרמב"ם (הלכות לולב פ"ח, יב - טו) "אף על פי שכל המועדות מצווה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים וכו'".
והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה, ומנגנים בכינור ובנבל ובמצלתיים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע לשיר בפה, שר בפה, ורוקדים ומפזזים ומכרכרים כל אחד ואחד כפי שיודע ואומרים דברי שירות ותשבחות.
מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו רוקדים ומנגנים ושמחים במקדש בימי חג הסוכות.
השמחה שישמח אדם בעשיית מצווה זו עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב". עד כאן לשון הרמב"ם.
רואים אנו מדברי הרמב"ם, את חובת השמחה בחג הסוכות שמחה שהקיפה גם את גדולי וחכמי הדור. ומנגד, את עונשו של המונע עצמו משמחה זו.
ונשאלת השאלה היאך ניתן לצוות אדם לשמוח? הרי השמחה היא דבר שקשור לרגש הפנימי של האדם, פעמים שטוב לו והוא יכול לשמוח, פעמים שלא טוב לו ואינו יכול לשמוח, שהרי אין הדבר דומה למצוות מעשיות כגון סוכה, תפילין, מזוזה וכדומה, שאינן נתונות לרגש של האדם אלא רק לבצוע מעשי של המצווה?
כדי להבין זאת נקדים את דברי הגמרא במכת מכות ( דף י' ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי, נאמר בתהילים (קכ"ב) "שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", והלא בית ה' טרם נבנה בימי דוד! ואם כן על מה שמח דוד? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, שמעתי בני אדם שהיו אומרים, מתי ימות זקן זה (דוד המלך) ויבוא שלמה בנו ויבנה בית המקדש ונעלה לרגל, ושמחתי. דהיינו, דוד שומע שמצפים למותו, אמנם מתוך כוונה טובה, לעלות לבית המקדש, אך הוא אינו כועס, אלא שמח, כיון שהוא רואה את הצד החיובי שבדבר שרצונם לעלות להר ה', וכוונתם לשם שמים, לכן אין הוא נפגע מכך, אלא אדרבה שמח ועוד מנציח זאת בפרק תהילים לדורות.
וכן ראינו בתהילים (פרק ד'), דוד המלך אומר, "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו", והסביר רש"י, אני (דוד המלך), איני מקנא באויבי, אף שאני רואה שדגנם ותירושם רבו, אלא אני אף שמח בזה, כי בטוח אני, אם למכעיסיו (של הקדוש ברוך הוא) כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
גם ברגעים בהם דוד המלך שומע שמצפים למותו, או שרואה את אויביו מצליחים ומתעשרים, הוא אינו נכנס לעצבות, אלא נותר שמח, כיון שרואה זאת מזווית חיובית. שהם עושים זאת לשם שמים, או לומד מכך שקל וחומר שגם הוא צפוי לרוב טובה.
בדרך כלל, אדם עלול להיות עצוב מחמת קנאה או כעס על מצבו לעומת אחרים, אם זו בעיה רפואית או כלכלית, או מעמד אישי, ואז טוען הוא, "איני יכול לשמוח!".
אך אם נלמד מדוד המלך, שגם בהיותו במצב בו הוא אמור להיות עצוב, רואה הוא את מצבו בזווית חיובית ואומר "שמחתי" או "נתת שמחה בליבי", שמחה שבאה מתוך אמונה שזהו רצון ה', ומצב זה הינו אך מצב זמני חולף, ומצפה ומתפלל לזמנים טובים יותר, או מתוך התבוננות בשאר חסדי ה' עליו, הרי שיש לאדם להיות בשמחה תמיד להודות לה' על כל נשימה ונשימה במשך כל השנה, קל וחומר בחג הסוכות שישנה מצווה מפורשת לשמוח, עליו להוציא ממנו כל רגש של עצבות, להתגבר על רגשות שליליים של קנאה או כעס, להתבונן בשאר חסדי ה' עליו, להוציא ממנו את הרגשות המונעים ממנו את השמחה האמתית, ולקיים את מצוות ושמחת בחגיך הלכה למעשה.
