דבר תורה לשבת ח' אדר ב תשס"ח 15 במרץ 2008

פרשת השבוע - פרשת ויקרא

נאמר בפרשה "ויקרא ה' אל משה, וידבר אליו מאהל מועד לאמר". (שמות א א).

משה רבינו ע"ה היה נאמן לה' יתברך, כמו שנאמר "בכל ביתי נאמן הוא", והוא היה ה"אדריכל" הגדול בכל בניית המשכן, כי למעשה הכל נעשה על ידו, כי על פיו ישק כל דבר. ובפרשת פקודי בלבד מוזכר שמו של משה רבינו תשע עשרה פעמים במעשה המשכן, ואף לבסוף לא יכול היה אף אחד להקים את המשכן (להעמידו על מכונו) מרוב כובדו, עד שהגיע משה רבינו בכבודו ובעצמו "ויביאו את המשכן אל משה", והוא זוכה ומקים את המשכן בעצמו על מכונו.

ורבותינו במדרש רבא (א טו) דרשו (על פסוק זה), "ויקרא אל משה", מכאן אמרו, כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. תדע לך שכן, (שכך הוא הדבר), צא ולמד ממשה רבינו אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים, ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו ה' יתברך, שנאמר "ויקרא ה' אל משה".

והדברים מתמיהים, כי לדברי המדרש, אילו היה משה רבינו נכנס מעצמו למשכן בלא הזמנה מאת ה' יתברך, כל כך היתה יורדת גדולתו עד שהיה ראוי לומר עליו ח"ו שנבלה טובה הימנו, וכל כך למה, מפני חוסר דעת דרך ארץ, להכנס לבית ה' מעצמו בלי הזמנה. וזאת על אף שמשה רבינו באמת היה זה שהקים את המשכן וטרח הרבה בבנייתו, ואף על פי כן  אומרים רבותינו שאילו היה נכנס למשכן בלי רשות, הרי שנבלה טובה הימנו. (אף על פי שבודאי יש לומר, שגם אילו היה נכנס משה בלא רשות, לא היה נכלל חלילה בגדר הזה, וכדברי המדרש "שהיה אבי החכמה כו'", שרצונו לומר, שאף על פי שהיה במעלה גבוהה כ"כ, ואילו היה נכנס היתה הבנה למעשיו, בכל זאת נהג הוא בדרגתו בדרך ארץ יתירה). ובודאי שטעם הדברים הוא, שמכיון שסוף כל סוף המשכן אינו שייך למשה רבינו, אם כן אל לו להכנס אליו בלתי רשות מאת ה' יתברך. וזו מדת דרך ארץ רבה שעל כל תלמיד חכם לנהוג בה, וגם שאר בני אדם צריכים להנהיג עצמם בדרך ארץ, בכל דרכיהם ועניניהם.

ומעין זה מצאנו גם כן אצל שלשת הצדיקים חנניה מישאל ועזריה, שכשגזר עליהם נבוכדנצר לעבוד עבודה זרה, לא הסכימו לזאת, ומסרו עצמם לשריפה בכבשן האש על כך. ועשה להם ה' יתברך נס שלא נשרפו שם, ונשארו עומדים חיים. ואף על פי כן אומרים רבותינו, שלא יצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, עד שאמר להם המלך שיצאו משם. וכל כך מפני מה, והלא כל רגע ורגע שה' יתברך עושה להם נס, עליהם להודות לו על כך, ולהמלט מיד כשיוכלו, כי אסור לסמוך על הנס, ואם כן למה זה השתהו שם ולא יצאו מיד. אלא אמרו חנניה מישאל ועזריה, שמכיון שה' יתברך רמז להם שיעשה להם נס (כמו שנאמר "שמע נא יהושע הכהן הגדול, אתה ורעיך היושבים לפניך, כי אנשי מופת המה", ואמרו רבותינו כי אלו חנניה מישאל ועזריה, שה' יתברך רמז להם שיעשה להם נס) ומכיון שנעשה להם נס, וידעו כי הם זכאים לו, אמרו בינם לבין עצמם, כי הואיל ולפי התרבות בימים ההם, שהיה שלטון המלך שלטון בלי מיצרים, אין זו שורת דרך ארץ להמלט מהמלך, אלא ברשותו, לכן לא יצאו עד שקבלו רשות מהמלך. ועל מחשבה זו הסכים עמהם ה' יתברך, שעשה להם נס להחיותם הלאה שלא ישרפו בכבשן משך כל הזמן שהמתינו שם.

כמה מוסר לדרך ארץ עלינו ללמוד מדברי רבותינו בזה, שאין לו לאדם להרגיש בטוח בעצמו יותר מדאי, וגם כשנכנס לביתו ינהג בעדינות, ומן הראוי שינהיג עצמו גם כן לדפוק קלות על דלת הבית לפני שהוא נכנס, וכל שכן וקל וחומר שלא יכניס עצמו בענין שאינו שייך לו, ועל ידי כן גם נמצא מקדש שם שמים, שיאמרו כמה נאים מעשיו של זה, אשרי מי שגידלו, אשרי מי שלמדו תורה.

שבת שלום.

מעובד מדברי הרה"ג רבי דוד שאלתיאל שליט"א.